הכרתי אותו בטעות. באמת שלא התכוונתי.
לא חיפשתי, לא קיוויתי. אני בתקופה בכלל שאני מרוכזת בעצמי.
אבל ראיתי אותו במסיבה, והוא היה נראה לי חמוד מידי בשביל להתעלם.
וכשהחלפנו כמה מילים אז החיוך שלו ישר כבש אותי.
אבל באמת שהכרנו בטעות.
הוא במקום אחר בחיים... כבר עם 2 ילדים, קריירה ובקרוב גרוש. הוא כבר עברת הרבה, הרבה יותר ממני. הוא יותר קרוב לגיל של הורים שלי מאשר אליי.
אבל משהו ברכות של המבט שלו משך אותי אליו. משהו בביטחון וברוגע שהוא שידר גרם לי לרצות להיות בזרועותיו.
והוא הכיר גם אותי בטעות.
כי הוא לא היה רוצה להכיר מישהי שרק התחילה לטרוף את החיים. הוא לא היה רוצה להכיר מישהי שהוא יודע שיגיע יום והוא לא יוכל לענות לה יותר על הצרכים שלה, שהיא תרצה יותר והוא לא יוכל לתת לה.
אז הכרנו בטעות.
אבל התאהבנו בכוונה.
כי כשנפגשנו יום למחרת זאת הייתה בכוונה מלאה. רצינו לראות אחד את השני. רצינו עוד קצת מהשפתיים אחד של השני. רצינו לשמוע עוד את הקול הממכר אחד של השני.
לא חשבנו שזה לא יספיק לנו.
לא חשבנו ששלושה מפגשים בשבוע בודד לא יספיקו לנו.
וממש לא חשבנו ששבוע אחד יכול כן להספיק כדי שנסתכל אחד לשני בעיניים ונגיד את המילים "אני אוהב/ת אותך".
זה נשמע אפילו טיפה מוגזם.
כי כשאני קוראת את מה שאני כותבת אני רואה מול העיניים שלי את הבעייתיות פה.
אבל מה אתם הייתם עושים?
אני מרגישה שהתמכרתי אליו.
אני חושבת על החיוך שלו ולא מפסיקה לחייך... רוצה להיות איתו כל הזמן.. מרגישה שאחרי 6 שעות איתו אני רק מתמלאת באנרגיות.
אני לא מבינה איך אני עושה את זה לעצמי שוב ושוב.
מתאהבת כל כך בקלות. מתמסרת כל כך בקלות.
אבל הפעם אני מרגישה שהוא עושה לי טוב, ממש טוב.
אבל מבאס אותי שאני לא אוכל לספר להורים ולמשפחה. כי הם בחיים לא יבינו אותי.. אפילו אחותי הקטנה לא תבין, ובדרך כלל אני משתפת אותה במה שקורה בחיים שלי.
אז מה הטעם בכלל?
ובכל זאת אני רק רוצה לראות אותו ולהחזיק אותו. הוא עושה לי טוב, ואני כבר מכורה...
