13:38 - הווטסאפ מצפצף. (הלב דופק שוב.)
"עבד. אגיע בשעה שציינתי בלי איחורים. תעבור ברולדין בשבילי, תביא 8 סופגניות שוות. סומך עליך..."
13:38 - חיוך מאוזן לאוזן
"כן אדוני."
כל הבית מוחשך פרט לפיסת אור קטנה שתבצבץ מרחוק מחדר המקלחת. מחכה לך ערום כביום היוולדי, מקולח, מגולח, כמו נעל של טירון. הפנים כלפי מטה, הפה פתוח, כבר מצפה לזין שאני עומד לשרת לשעתיים הקרובות. זאת תהיה רק הפגישה השנייה שלנו, אבל אני כבר יותר מרגיש שאני יודע מה מצופה ממני. איזה איש יפה אתה. גבר גברי כזה, מסוקס, עם משהו מחוספס עד כדי כמעט קדמוני. משהו שהופך לי את הבטן בכל פעם מחדש, ורק בא לי לגמוע שוב.
כמה קשה היה לי לא ליישר לך מבט אל תוך העיניים כשנכנסת בדלת. אבל מצופה מעבד רציני שידע להשתלט על היצרים. אין שיעור טוב מזה כמו נעילה ממושכת בכלוב. התאוות והתענוגות בחיים הם נחלתו של גבר אמיתי, ואני רק שם כדי להגיש לו את זה בצורה יפה, ליד הקפה (או הבירה). להכיר אותך זה להכיר עולם. זה להבין את הדקויות הקטנות שלך ולהפוך עצמי לכפפה ליד שלך. איך אתה שותה את הקפה שלך, ואיך אתה אוהב לפתוח מפגש עם הרגליים ולא בהכרח נכנס בדלת עם הזין שלוף מהרוכסן. יש לך הרבה כבוד ונחת רוח לשעתיים המוקדשות, וגם אם זה אומר שלזין שלך נגיע אחרי 15-20 דקות אתה תיקח את הזמן ותהנה מהדרך. זה משהו שהבנתי היום על בשרי והתחדד לי באופן מדויק.
אני נהנה להרגיש שהכיף שלך הוא מטרה משותפת של שנינו, ולכן אתה לא פה כדי להתעלל ולא פה כדי להכאיב סתם לשם הכאב. הרגשתי שגם במפגש הזה אתה מחדד, מרחיב, מתרפק לאחור ונהנה מהפירות של המפגש הקודם. אני כמו בטראנס יושב על הרצפה, פנים בגובה הכלי שלך, ואני מוצץ. לאט. בעדינות. זה לא לגמור-ללכת. זה להתרפק על גבי שעה וחצי שמטרה אחת משותפת מתממשת בהן - והיא להנעים כל רגע שלך בהן. כמה שאני זכר, זה לא בהכרח אומר שאני גבר. כמה שאני חרמן לא בהכרח אומר שהדבר הכי נכון לי הוא לגמור. פשוט נהניתי לפנק אותך.... בעוגייה ליד הקפה, בקרח בקולה. בכל דקות קטנה. לנשק לך את היד בזמן שאתה לוקח ממני את הכוס.
אתה על כיסא המחשב, כיסא עור כמו של מנהל במשרד, ואני בין הרגליים שלך מתחת למסך המחשב. בחושך, בשקט, כבר לא היה לי ברור אם מתנגן סרטון או לא. נהניתי מהמגע של היד שלך עליי, מכדרר אותי קדימה-אחורה, ויש איזה שקט נעים כזה, עם הזין שלך, עם הטעם שלך, עם הריח שלך. אתה גבר מושלם, שצריך שיפנקו אותו, ויודע להתפנק. משהו לא מתאמץ ולא מתנצל, פשוט מכוון עד שיהיה מדויק. זה גרם לי להרגיש במקום שלי. לקראת הסוף אמרת שאתה מתקרב לגמור, והרגשתי פרפרים בבטן. הזין שלי אפילו לא ממש עמד בכלוב, אלא פשוט הרגשתי שיש רק זין אחד ורק גבר אחד שהם חשובים בחדר. והייתי חור. הייתי פה. והייתי מבסוט.
אחרי שגמרת לי בפה התלבשת והתארגנת ליציאה. הבטן שלי עדיין לא הצליחה להכיל את ההתרגשות הזאת מהריח שיש לך בין הרגליים, מהליטוף הקטן שהתפלק לך כשאני עושה משהו שאתה נורא אוהב, או מהקפיצות הבלתי נשלטות האלה שמראות לי שנגעתי בנקודה מעולה.
"גש הנה עבד"
"כן אדוני."
"אתה עכשיו תקבל פרס קטן לפני שאצא. אני לרוב לא נוהג לעשות את זה, אבל היום בהחלט הוכחת לי כמה אתה מיישם את ההערות מהמפגש הקודם. אפילו לא הייתי צריך לסטור לך פעם אחת"
"תודה אדוני!"
על אף שעמדתי זקוף מולך עדיין לא הסתכלתי לך בעיניים, מרגיש לי שאסור. אפילו שממש בא לי.
הרגשתי איך הידיים שלך תופסות לי את הראש, בנחישות כזאת שהפכה מהר מאוד לאסרטיבית, ואז לרכה ונעימה. ונשיקה.
לא רומנטית. כמעט כמו סימון טריטוריאלי של העבד. דחפת את הלשון בצורה שלא השתמעה לשתי פנים. כל כך רציתי להתמסר לנשיקה הזאת, לנצור אותה. עברה בי מחשבה שזה לא תענוג שאקבל כל פעם, ושאנצור כל שניה שתתאפשר.
20:27 - הטעם שלך עדיין בפה שלי. כל כך נוכח וכל כך טעים
"אחלה סופגניות הבאת עבד. ידעתי שלא טעיתי לגביך... כנראה שיש לנו עוד שעות ארוכות של עבודה וכיף יחד"
20:27 - הטעם של האדון כל כך הרבה יותר שווה מכל סופגנייה. אפילו של רולדין.
"תודה רבה אדוני! המשך ערב טוב!"
עוררת בי חיה שהייתה רדומה שנים. כזאת שלקח לי הרבה זמן לגלות שקיימת, ועוד יותר זמן להודות שנמצאת בי. נעים לי שיש אדם בעולם הזה שמטפח אותה, ועושה ממנה חיית בית שמחה ומאולפת.
אוי כמה שהתרגשתי היום. נעול. רפוי. ונוכח ברגע. תודה לך אדוני...
