אזכור...
אזכור, נשבע שכל חיי אזכור, את החברים שנפלו, חלקם סביבי, חלקם כשלא הייתי (וזה לא יותר קל) וחלקם שעד היום מהלכים חצי מתים.
אזכור, נשבע שכל חיי אזכור, את פניהן של האימהות והאבות ושל האחים והאחיות שהסתכלו במבט כואב, לעיתים מאשים, לעיתים תוהה, שמבטיהם שאלו, למה? למה לא עזרתם לו? אי אפשר היה להציל? לא היה מה לעשות? איך הוא מת? הוא סבל לפני? מה קרה שם בדיוק? מי אשם? יש אשמים? יש סיכוי שעובדים עליי והוא יחזור? והשאלה שנמצאת עמוק בפנים, עמוק בתוך המבט – למה הוא? למה דווקא הוא ולא מישהו אחר? ולא אתה?
ואני חושב לעצמי, כבר שנים שחושב לעצמי – למה לעזאזל הוא ולא אני? איך יכול להיות שממש קרוב אליי הוא נפל? איך יתכן שדווקא הוא ולא אני? למה לעזאזל זה הגיע לו? הוא בטח היה מצליח יותר, בטוח שהיו לו ילדים עכשיו, הייתה לו משפחה, הייתה לו עבודה, היה לו אוטו, הוא היה צוחק, מחייך, בוכה ושואל את אותן השאלות...
אין פה גורל, אין פה מזל, שום השגחה עליונה או תחתונה! פשוט – המכונה שלו הפסיקה לעבוד בגלל רסיסים שניטרלו את הגוף ועצרו אותו מלהמשיך, דווקא אותו, כי הוא כרע בדיוק במקום הלא נכון כי הוא לא הספיק לשכב בזמן והרסיסים השכיבו אותו.
או... או שאולי בכל זאת השגחה עליונה – אולי הוא סיים את התפקיד שלו כאן למטה ועבר לעולם המקביל לבצע תפקיד חדש... אבל ראבק – הוא לא הספיק לעשות כלום...
או... או שאולי הגורל רצה שהרסיסים יעופו דווקא לכיוונו והמטען יופעל דווקא איפה שהוא היה, כדי להתנקם בנו שהיינו שם ושנראה אותו נופל או להתנקם במשפחה שלו שגידלו אותו 24 שנים כדי שילך דווקא עכשיו, לפני שיצא אל החיים האמיתיים.
או... או שאולי המזל שהציל אותנו, את אלה שסביבו ולקח דווקא אותו.
או... או שאולי המזל שלו – שהציל אותו מלהמשיך לחיות כי יכול להיות שלא היה מצליח בעתיד ושהיו לו חיים קשים ורעים.
או... או שפשוט – הוא הלך... הוא הלך וזהו...
ואנחנו פה... שואלים שאלות, עונים לעצמנו תשובות ותוהים... מה היה אילו...
אזכור, נשבע שכל חיי אזכור.
אזכור את צביקה
אזכור את אלעד
אזכור את דו?די
אזכור את תומר
אזכור את אברהם (היה אבי אבל ככה ההורים ביקשו...)
אזכור את קובי
אזכור את ברנע
אזכור את גל
אזכור את כולם, אזכור ולא אשכח, את כל החברים שנפלו על הגנת המדינה ולא זכו לראות אותה צומחת ומתפתחת לה.
אזכור את כל השאר שנהרגו בגלל טרוריסטים תאבי רצח, את הנהרגים בתפקידם מסיבות שונות ומשונות.
אבל יותר מכל אזכור לא לשכוח לעולם שאת המדינה הזו הצלנו בדם וחייבים, חייבים, בשם הדם של הנופלים, לעשות שלום ולהשכין שלווה במדינתנו כדי שדמם לא יהיה לשווא.
בתפילות נאמר – עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל – עושי השלום במרומים הינם הנופלים ובמותם ציוו לנו את החיים – לכן עלינו לעשות שלום בשמם ולשאוף לשלווה, לרוגע ולטוב.
ולי נותר לומר – אמן.
לפני 18 שנים. 1 במאי 2006 בשעה 18:53
