גיל 17. או 20. או 19. או אחרי. או לפני. את לילות הסופ"ש אני מעביר בצ'ט של תפוז, מחפש סוטות כמוני לסייברים או לשעשועים במצלמה. לא חשבתי אז בגדול. גם היום לא יותר מידי, ואני מנסה להיגמל מזה.
כבר יצאו לי משם קשרי שליטה וירטואלית די ארוכים ומוצלחים. המון דברים עשיתי מאחורי העדשה. והנה אחת "שרמוטת סייבר" (או שרמוטה לסייבר; שתיהן היו אז), אני פונה אליה ומציע סייבר, או מצלמה, או שניהם. והיא רואה את הניק הקבוע שלי, והתיאור, שמעידים, באופן די בוטה, על היותי נשלט, ואומרת שכן, בתנאי שאני אעשה כל מה שהיא תגיד לי. אני מגחך (מצטער: אני לא נשלט לנשלטות) ומתחיל לשאול פרטים ביוגרפיים שיעזרו לי לבנות תמונה שלה בראש, שסביר להניח רחוקה אלפי שנות אור ממה שהיא באמת. אבל תמונות פיקטיביות של הצד השני אינן רק נחלתם של קשרי הצ'טים.
היא הייתה מקסימה. שירתה בחיל אוויר, או לפחות ככה היא אמרה. היה לנו כיף ומחרמן בין המקלדות. אחרי הרבה שנים כנשלט, ידעתי טוב מאוד על איזה נקודות ללחוץ ואיך. ומחוץ לסייברים, גם היה טוב. היא הייתה נהדרת. יש כאלה שאתה מתחבר אליהן ממש בקלות, לא יודע למה. ואולי זו שוב אותה פיקציה בראש שנוצרת לנו כלפי הצד השני.
העברנו ככה כמה חודשים. היא מפחדת לצאת מגבולות הניק והצ'ט. אני משפיל אותה ואנחנו מתחרמנים מכל רגע ואני מותח לה את הגבולות ואנחנו מתחרמנים מזה. וכשאני לא משפיל אותה, החיבור הטוב שלנו נותן את אותותיו.
באחת השיחות האחרונות שלנו, באיזה שישי בלילה, אני אומר לה על איזו שורה משיר שתפסה אותי, "בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי". "וואי, איך זה נכון", היא ענתה. לא יודע אם היא הכירה את השיר. לא יודע למה היא הסכימה איתי (ועם פן) שזה כל כך נכון. אני לא יודע למה אני מסכים עם זה. יש רומנטיקה כזאת של הרס, שמחפשת את הפטאלי בכל דבר. בכל פגישה מקרית, בכל חיוך, בכל לילה לבד עם וויסקי, בכל סשן (בעיקר בכל סשן). הרומנטיקה הזאת מטופשת. אין הנאה בביבים, גם אם יש איזו אידיאליזציה מטופשת שאני עושה לדרך אליהם בראש שלי. ואני לא יודע למה אני נמשך לרומנטיקה הזאת של הרס. כבר שנים שאני לא עושה שום צעד לכיוונה, וזה טוב. אבל לפעמים היא קוראת לי, כמו סירנה על החוף. ואני לא נענה, אז היא סירנה לא כל כך מוצלחת. וטוב שכך.
האם גם היא נמשכה לרומנטיקה של ההרס? דמיינה את עצמה נרדמת שיכורה? או על הברכיים, כואבת מהמון אטבים, והרוק נוזל על הרצפה, ומבקשת עוד, לא כי מכריחים אותה, אלא כי היא באמת רוצה?
טיבם של קשרים כאלה לחדול מלהתקיים בלי התראה. יום אחד היא לא מתחברת יותר, וזהו. זה לא הפתיע אותי, ידעתי שזה כך. היו כאלה שנעלמו לפניה, והיו כאלה שנעלמו אחריה. אני לא יודע למה נזכרתי בה פתאום (טוב, אני יודע). אני לא יודע למה דווקא לגביה זה צובט קצת. טוב, אני יודע. אולי כי זה מה שאני רוצה: מישהי שתהנה איתי מהדברים הסוטים והדפוקים, ואז תהנה איתי משירים של אלתרמן ופן ויונתן כשהיא שותה איתי וויסקי ונרדמת איתי על המיטה.
אני לא יודע מה אני זוכר ממנה, ואם מה שאני זוכר הוא נכון. לא זוכר מתי, לא זוכר כמה. קניוק כתב שאפשר לזכור או להמציא זיכרון ואחרי כמה זמן אתה לא יודע מה היה ומה המצאת (ובחיי שאני מרגיש קצת רע לכתוב את קניוק באתר הזה). אבל אני יודע וזוכר שפעם הייתה איזו מישהי, ששירתה בחיל אוויר או שלא, שהייתה גבוהה ורזה או שלא, שהתלהבה מ"בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי". ולפעמים אני חושב, שאולי לא צריך יותר מזה.
