אני יכול לצאת ולשתות. אני יכול לפלרטט עם הברמנית היפה. אני יכול לפגוש בנות יפות ולדמיין איתן מה הן תעשנה (!) לי או מה אני אעשה להן. אני יכול לדמיין את אותם דברים גם על בנות יפות אחרות, בלי שהן יודעות שזה מה שאני מדמיין עליהן כשאני כל כך נחמד ואכפתי. אני יכול לשמוע מוסיקה. אני יכול לנגן. אני יכול ללמד את עצמי לנגן על כל מיני כלים שיהיו לי ליד הידיים. אני יכול לנסוע באוטובוס 50 דקות ולהסתכל על הנוף ואז לנסוע בעוד אוטובוס עוד חצי שעה ולשנוא את הנוף. אני יכול לסיים את התואר. אני יכול להתעצבן על אנשים שלא עומדים במילה שלהם. אני יכול להכריח את עצמי לעמוד במילה שלי כי כזה אני. אני יכול להסתכל על אנשים ברחוב ולחשוב מה לעזאזל התכלית של כל זה. אני יכול לדעת יסודות במכניקת הקוונטים, אבל לא להבין. אני יכול להיכנס ללימבו של להישאר ער עד מאוחר (מאוד), ולקום מאוחר (מאוד), ואז לצאת מזה כי זה חשוב לקחת את עצמי בידיים. אני יכול לנסות ללכת לישון לפני שהציפורים מתעוררות ומרעישות לי, אפילו שזה פסטורלי.
אבל אני לא יכול להוציא מהראש את התמונה שלך בוכה, מסתכלת עליי במבט כזה של לא מאמינה שזה קורה. ולא מאמינה שזה קורה דווקא עכשיו, דווקא אחרי הנעים שעשיתי לך. אני לא יכול להפסיק לחשוב שאמרת לי שאת לא רוצה שאני אלך, שאת הכי לא רוצה בעולם שאני אלך. ואני לא יכול להפסיק לחשוב שבסופו של דבר, הסתובבתי והלכתי.
והיום, אני עדיין מסתכל על הרחוב הקטן שלך כשאני עובר שם. כאילו שאדע מה לעשות אם אראה אותך.
