את יודעת, אני דווקא שמח על הדברים הקטנים שנתת לי. הדברים השימושיים התאקלמו אצלי יפה. את המתנות שנתת כדי לצאת ידי חובה מלכתחילה לא אהבתי, מצטער. אבל יש את הפתק ההוא שרשמת לי פעם, שדי מזמן כבר עושה לי דקירה כזאת בלב אפילו שהוא היה אצלי בתיק המון זמן והתלכלך משאריות שוקולד שהתפזרו שם. ואני בכלל לא כזה אוהב שוקולד, רק לפעמים. ויש את המתנה הזאת שהבאת לי פעם, שהדברים שאמרת לי עליה אז דוקרים לי קצת היום. ואת יודעת, הלכתי לפני כמה ימים בעיר העתיקה, והלכתי לסמטה ההיא שהתנשקנו בה פעם, כאילו איזו משובת נעורים מאוחרת מידי באה לבקר אותנו אז, וגרמה לנו להרגיש מיוחדים שאנחנו מתנשקים מול בית של איזה רב גדול.
אבל את יודעת, זה לא גורם לי להרגיש רע. אני לא אבוא עם הדברים ועם הזכרונות למעבדה ההיא של שמש נצחית בראש צלול (וגם אם כן, זה רק כדי לראות את קירסטן דאנסט בקבלה) ואבקש למחוק את הכל מהמוח שלי. אני לא אעיף את הכל לתוך ארגז בהתקף זעם ואזרוק אותו לפינה שלא אתקל בו יותר. אבל אם כן, זה לא יהיה כדי לברוח ממה שאני מרגיש. זה יהיה כדי לברוח ממה שאני חושב שגרמתי לך להרגיש.
"And when we meet, I scream into your ear everything but a one thing that I really want to scream into your ear".
השורה הזאת תפסה אותי בפעם הראשונה ששמעתי אותה, לפני איזה 10 שנים. הייתי יושב מאוחר בלילה, שומע מוסיקה קצת עצובה וקצת כותב, או לרוב הרבה מתכתב. גם היום אני ככה. תמיד חשבתי על עצמי שאת ההתבגרות שלי סיימתי איפשהו בגיל 12 ומאז אני פחות או יותר אותו בנאדם. מידי פעם אני מקבל הוכחות שזה נכון.
אז השורה הזאת ישבה וחיכתה באחורי הראש שלי. והנה הגיע זמנה להגשים את עצמה. אמנם לא נפגשנו, ולא צרחנו, אבל גם ככה הצורה מעולם לא עניינה אותי. רק המהות. ואת המהות מרגישים בשניה הראשונה, לשבט או לחסד.
אז עלתה לי בראש המחשבה הזאת, המחשבות המטופשות האלה שאתה חושב לפעמים שאם תמצא להן תשובה אז הנה מצאת את העקרון הבסיסי של החיים, היקום וכל השאר. אז חשבתי, על מה אנחנו מצטערים יותר בסופו של דבר - על הדברים שאמרנו, או על אלה שלא אמרנו? אבל התשובה, מן הסתם, הרבה פחות מעניינת מהשאלה.
ואת יודעת, כל מה שרציתי להגיד זה כמה התגעגעתי אלייך. אבל לא אמרתי לך.
* פוסט זה, בניגוד לשני קודמיו, לא נכתב בהשפעת אלכוהול.
