שנים רבות לאחר מכן, כשאעמוד מול המראה, ודאי אזכר ברגעים הבודדים ההם, שפוערים סדק קטן שמחריב הכל. אעמוד מול המראה ואביט בכמה שיערות שיבה שצצו מוקדם מידי, כאילו נושאות עימן משמעות שגרמה להן להחוויר, ואזכר ברגעים ההרסניים ההם, שגרמו לכל העתיד הנראה לעין לקרוס.
כי לפעמים זה מכה בך: אחרי שאתם מדברים המון כל יום, אחרי שהיא לא הצליחה להוריד ממך את הידיים שלה ולנשק אותך למרות שיש לה חבר, אחרי שהתנפלת עליה באוטו והיא אמרה "אני אוהבת אגרסיבי", ואחרי שהיא לקחה אותך לחדר צדדי ודקרה אותך קצת ומשכה את זה כדי שיכאב עוד, ואתה לא יודע מאיפה היא יודעת, ואם היא יודעת, אבל חושב לעצמך שאיזה כיף זה להיות מאוהב במישהי שגם תאהב להכאיב לך; ואחרי הדברים האלה, אתה תבוא אליה, כמו תמיד, ותציע לה לרדת לסיגריה אפילו שמעולם לא עישנת ואתה לא מתכוון להתחיל, והיא אפילו לא תרים אליך מבט אלא רק תסנן "לא יודעת, יש לי עבודה", כאילו זה אי פעם שינה לכם משהו. ואתה מרגיש את הפור נופל, והוא נפל לרעתך: מה שהיה כבר לא יהיה. ואתה נאחז במה שהיה פעם, וחושב, אולי בכל זאת יש לה עבודה, אולי בכל זאת היה לנו כיף ביחד, אולי בכל זאת היא התכוונה לכל הדברים שהיא אמרה עד לא מזמן. ואתה יודע שלא.
ואז אתה מבין, שכל הרגעים שווים, אבל חלקם שווים יותר, ויש רגעים שלא תטרח אפילו לזכור ויש רגעים שלא יעזבו אותך גם אם תרצה. ואתה תיזכר בשורה ההיא של רדיוהד, Just 'cause you feel it doesn't mean it's there, שורה שהתאימה ליותר מידי מצבים בחיים שלך, וזה אכזרי כמה שהיא מדויקת; ואתה חושב כמה קלישאות ספרותיות כבר תוכל לדחוף לכמה שורות שרצות לך בראש, וכמה שירים תוכל לשמוע, וכמה לילות אתה תשכב במיטה בלי להירדם ותחכה שיגיע הבוקר כדי שתוכל להפסיק לחשוב, וכמה ימים עוד תחכה עד שיגמרו כדי שתוכל להיכנס למיטה ולנסות לברוח מהעולם, וכמה זה לא ישנה כלום; ואז, אתה מבין שזה נחתך שם, באותו הרגע בו היא לא רצתה לרדת איתך לסיגריה, ואתה לא תאמין שסיגריה אחת יכולה לשנות כל כך הרבה.
ובסופו של דבר, אתה מבין שככה זה: כל אחד וכיתת היורים שלו.
