היא יושבת כל הערב בכיסא לידי, ומשום מה ברגע שאני קם לקחת קצת אוויר אני תופס את עצמי מסתכל על התמונה שלה בווצאפ. אחרי כמה חודשים שהפלירטוטים שלי איתה הם חד סטריים, אבל גם לא נתקלו בתמרור עצור אף פעם (ובחיי שאני מכבד, או שסתם לא עברתי תיאוריה בהבנת רמזים), אני לא יודע מה לעשות איתה. היא שואלת על האקסית, אם יש סיכוי לקאמבק, ואני אומר לה שאין. אני תוהה למה בעצם היא שואלת עכשיו, ומה זה אומר. אולי יצרתי לי עולם מדומיין ואני חווה אותה מרחוק. כל כך יפה, קצת מיוסרת כמו שאני אוהב, אינטיליגנטית בהגדרה, ויופי שלא שיבש את דעתה על עצמה ועל העולם. לך תמצא כאלה. ואני קצת מאוכזב מעצמי שהיא לא מעוררת אצלי את מנגנון הלהיות או לחדול, שבאמת שאני מנסה לאחרונה יותר להיות ופחות לחדול. אבל אני לא בוחר מתי הברירה עולה. ואולי אני סתם מאוכזב מעצמי שאני חווה אותה רק כשהיא לא שם, ולא חווה אותה כשהיא כיסא לידי.
רכבת ההרים של חיי הרווקות ממשיכה בנסיעה. לפעמים עומד לי רק מהמחשבה על האצבעות של המישהי הנכונה מתקתקות לי הודעה, ולפעמים אני רותח ואובד עצות מעלבונות שמוטחים בי, גם, ובעיקר, בלי מילים. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בזעיר אנפין. אני תוהה אם עדיפה הנסיעה העצלה, או שעדיף לקבל את השיאים עם השפלים שבאים בעקבותיהם. אפשר לחשוב את הקלישאות הפילוסופיות בשקל שהדרך אותה דרך, והכל הוא חלק ממנה, ובסוף מגיעים, או שלא מגיעים. אולי אין משמעות לעליות ולירידות, והכל הוא חלק מאותו מכלול. אולי השלם גדול מסך חלקיו. ואולי עדיף לא לגבב קלישאות בכל הזדמנות.
לפעמים ערבים כאלה של מעט מידי אלכוהול, או יותר מידי אלכוהול, משאירים אותי עם ריקנות כזאת. וכי מה אפשר להרגיש כשהולכים לבד הביתה מוקדם מידי בדרך חקלאית משובשת, גם אם לפעמים ארלוזרוב הוא לא יותר מדרך חקלאית משובשת. לא תמצאו אותי חייב קפה, או חייב סיגריה, או חייב ג'וינט, או חייב לבדוק את הפייסבוק לא משנה כמה זמן לא ראיתי את מי שמולי. אבל כן תמצאו אותי, לפעמים בלילה, חייב למלא את הריקנות הזאת שאי אפשר אף פעם למלא אותה במה שמיידי וזמין. מלכת הריקנויות.
ואולי פשוט שנינו לא שתינו מספיק.
