אז כריתי לעצמי בור של בוץ טובעני. ולא ידעתי שכריתי, ולא ידעתי שנפלתי. ומסביבי ומעליי השמיים, והשמש, והאופק המבטיח, והציפור רבת היופי שראיתי, ולא ראתה אותי. והימים עוברים, והיא רואה-לא-רואה, ואני רואה-לא-רואה: ואני רואה אותה, וחושב שהיא רואה אותי, והיא רואה רק לפעמים, ואני לא ידעתי מה היא רואה, ולמה.
ושם, בביצה, היה לי אומץ לומר לה שאיתה עבר אותי רטט של שמש, שלא צריך הרבה, לא צריך כלום כשיש אינטימיות כזאת עמוקה ביחד, אינטימיות שטוענת את החיבוק ואת השיטוט בלי חולצה ואת הנשיקה ואת המכות בתחת בתחושה עצומה של קרבה, שאין באמת הבדל בין הנשיקה ליריקה, ובין החיבוק למכות בתחת, כי הכל בא מאותו מקום, מאותה קרבה, מאותו רצון עז להרגיש ולחוש אחד את השניה בצורה הכי עמוקה שאפשר, ומה שיבוא לפני לא משנה ומה שיבוא אחרי לא משנה, כי הכל הוא ביטוי שונה של אותו דבר, ואמרתי את כל אלה בעודי שוקע לאיטי בביצה, בלי שידעתי שאני נמצא בה ושאני שוקע. והיה לי אומץ לומר דברים שאמרתי, ולא היה לי אומץ לומר דברים שלא אמרתי.
והימים עוברים, ואני שמח על השמיים שמאירים לי פנים, ועליה שמאירה לי פנים; ולאט לאט, אני שוקע ושוקע, ואני חושב שאולי סתם נדמה לי, הרי איך השמיים יכולים להיות כל כך יפים, והאופק יכול לקרוץ לי כל כך יפה, והיא יכולה לצייץ לי כל כך יפה, בזמן שהבוץ ימשוך אותי למטה?
ובסוף, הבוץ תופס אותי ומושך אותי יותר ויותר חזק. והשמיים מתקדרים, והאופק עכור, והיא כבר לא מצייצת; וכמו כל בוץ טובעני, אני יודע שצריך להיאבק בצורה נחושה, חכמה, לא נמהרת; זה רק יגרום לו למשוך אותך חזק יותר למטה. אין סיכונים אחרים, רק אני, והבוץ שלי, ואיך לצאת ממנו; ואני מנסה קצת, וקצת, לאט, ולאט. בסוף התובנה הישנה והמוכרת חוזרת אליי: אנחנו מחליטים את ההחלטות שלנו, ולא יודעים לאן הן יובילו. ואולי הייתי צריך לחשוב על סיכונים אחרים, ואולי הייתי צריך לצעוק ולא להיאבק בשקט; והכל זה חוכמה בדיעבד. והאופק מתקדר עוד, והציפור כבר לא מצייצת, ואני נלחץ ושוקע מהר יותר, ואני מבין: אני צריך את ידך המושטת. והציפור רבת היופי שראיתי, לא ראתה אותי, כי הייתי בעיניה מכוסה בוץ מהרגע הראשון. ואני אומר לה שנכון, אולי היה בוץ, אבל היו שמיים, ושמש, וציוצים, ואופק, ואת ראית, ואני ראיתי, אבל לא: היא ראתה רק בוץ.
ואני נאבק חזק יותר ומהר יותר, ורק שוקע יותר. ואני אומר, בכל זאת, אפשר להתקלח, אפשר להחליף בגדים, אפשר להתנקות ולשים הכל בצד, מה זה קצת בוץ לעומת השמש, והשמיים, והאופק.
והיא ראתה רק בוץ.
ואני אומר, זה רק קצת בוץ, זה לא כזה הרבה, וזה לא הפריע לראות את השמש שלא ראית, ואת השמיים שלא ראית, ואת הציוצים שלא שמעת, ואת האופק שלא ראית;
והיא ראתה רק בוץ.
ולא רק בוץ היא ראתה, גם רפש, הרפש שמטילים כל הגברים בעולם על כל הנשים בעולם, הרפש של חוסר הכנות, והמניפולציות, והתחמנות, והאגו, והרכושנות, והשימוש באישה ככלי; ואת הבור אני כריתי, ואת הבוץ אני יצקתי, אבל רפש מעולם לא היה מנת חלקי.
ובסוף אני מבקש, תני לי את ידך המושטת, ואראה לך ביחד, את השמש, והשמיים, והציוצים, והאופק, הם עדיין שם; הם היו מהרגע הראשון;
"מצטערת", היא עונה. "ידי מושטת לאחר".
אז עכשיו אני יודע -
ראיתי ציפור רבת יופי
אמרתי מילים של שלום
דברים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום;
אבל גרוע מזה -
דברים שלא אמרתי אמש, לא אוכל עוד לומר.
