יש משהו מוזר במחשבה שזו פעם אחרונה שאני מזיין לך את הגרון. אחרי היכרות אינטנסיבית, זו נקודת ציון מאוד משונה להביט בה אחורה, ויותר מזה, להביט קדימה. כבר ברגעים האלה ברור לי שנמשיך במה שהיה, בשינויים המחוייבים. והשינוי מחייב אותנו בהרבה שינויים. אז היום, לכבוד המפגש האחרון שלנו, אני מרשה לעצמי קצת יותר, מושך אותך קצת יותר, ובהתאמה, אומר לך קצת יותר כמה שאת סובלת יפה. לא כי זו פעם אחרונה, אלא כי את באמת סובלת היום יותר מתמיד. ואת באמת סובלת מאוד יפה, אני אף פעם לא אומר סתם דברים. וככה, כשהראש שלך כבר לא שמוט מטה מהמיטה כי אני מרים אותך מהשיער, את מנשקת אותי בפרץ אקטיביות לא אופייני לך, שעומד בניגוד מוחלט לידייך המוטלות הצידה תמיד, את מנשקת אותי ולא אני אותך, ואת לא מפסיקה, ואני לא מרפה מהשפתיים ומהשיער. אני חושב לעצמי שהנה, זו נשיקת הפרידה שלנו. הפרידה שלנו היא בנשיקה, לא בסטירה, לא באטבים על החזה שלך, לא ברוק שלך שנוזל עליי כשהלשון שלך מכוסה באטבים כשאת, במבוכה קלה, מנסה לתפוס ולהזיז הצידה ואני מזכיר לך, בעדינות, שלא אמרתי לך לעשות ככה, ולא במבט הכנוע והמכיל שלך, אלא בנשיקה הזאת שאת נותנת לי.
פעם ועוד פעם, חיבוק עם כאב, וחיבוק בלי כאב, ופעם אני שם אותך מעליי ופעם אני שוב משכיב אותך על הגב ועושה בך כרצוני כשאת פרושה ככה לפני. ובסוף נירדם מחובקים, אני כמו תמיד אלטף אותך ואשאל לשלומך, אולי אחרי שנתתי לך משהו מתוק לאכול, הרי הכל חלק מאותו מכלול. בבוקר נקום מוקדם, אני כבר בשלב, בחיים ובבוקר, שאני צריך לצאת לעבודה, ואני מציע לך להישאר לישון עוד, כמה שבא לך, אבל את כבר עירנית. בתחנת האוטובוס, חיבוק אחרון ופרידה, ואת תחצי את הכביש. הקלישאה תגיד שזה הרגע המהותי שבו הדרכים נפרדות, כל אחד נוסע לכיוונים מנוגדים, אני אתקע בפקקים ולך יש כמה דקות נסיעה בסך הכל. אבל כדרכן של קלישאות היא מפספסת את הפרטים הקטנים, אנחנו הרי לא נפרדים בכלל, ולא מוותרים על החלק העצום שאנחנו תופשים אחד בחיים של השניה, ולהפך.
***
מקץ כמה שבועות, לשמחת שנינו, האינטנסיביות נשארה, ולא ויתרנו על החלק העצום אחד בחיים של השניה, ולהפך. את ואני מתגעגעים לנוכחות שלך במיטה שלי, נוכחות שחורגת הרבה מגבולותיה המצומצמים של המיטה, והיא הוחלפה בפלירטוטים אינסופיים (ואת תגידי שפלירטוט הוא שיקוף של מידת היכרות מסוימת שלא רלוונטית עבורנו כבר, ואני לא אסכים, ונתחיל עוד ויכוח פסאדו-אקדמי חופר) ובדברים ידידותיים למראית עין, כמו חיבוקים ארוכים או כמו היד שלי דוחפת קוראסון שקדים חתוך יפה לפה שלך עוד לפני שסיימת את הביס הקודם באמצע בית הקפה הבוהמייני הזה, ליד ההיא שלמדה איתי פעם.
ואני כמובן, מתגעגע, ואת זה את כבר יודעת.
