יום יפה היום, ורק אפס מעלות. זה באמת לא נורא, כל עוד אין רוח. מתלבשים טוב וזה כבר עניין שבשגרה. העיקר שיש שמש והשמיים בהירים.
אני לוקח רכבת לליטל אינדיה, ההודים לא חוגגים את החגים של הנוצרים, הכל פתוח היום. אני קונה לך משהו קטן ומקווה שתאהבי. זה באמת לא יקר, לא צריך בשלב זה לקפוץ גבוה מידי. Baby steps, אמרת. לא, זה לא משנה שאמרת שאת כבר לא רוצה. אני קונה לך, שיהיה לי. למקרה שתשני את דעתך. שוב.
ואולי, זו מזכרת לעצמי, מכמה חודשים אחורה, שבאמת האמנתי שיכול להיות משהו.
***
חודש לאחר מכן, או פחות, כבר אמחק אותך מהפייסבוק. ההצהרתיות של המאה ה-21. בפעם הראשונה לא מחקתי, לא הרפיתי, לא ויתרתי. בסוף הצלחתי. בסוף בסוף, רק חשבתי שהצלחתי.
***
אין לך כוונות רעות. לא היו לך. לא חשבתי ככה אז. לא חשבתי ככה כשפגעת בי. אני לא חושב ככה היום. כן, אני מאמין לך. מתי את האמנת לי כשבאתי ואמרתי לך את הדברים שאני מרגיש?
שלוש שנים אחורה, בפקולטה למשפטים, לימדו אותי שאפשר לגרום סבל לאחר גם בלי כוונות רעות. בשלב מסוים, זה לא מה שמתכוונים, זה מה שעושים.
***
"עם הזמן יהיה יותר טוב
תתרגיל למה שאין"
סעמק עמיר, שוב אתה צודק.
***
הפוסט הזה נכתב בפברואר, ומתאר מאורעות שקרו בערך חודשיים לפני כתיבתו. לא פירסמתי אותו אז, אבל לאחרונה היה לי מאוד חבל שהוא נשאר כטיוטה. עץ שנופל ביער, וכו'.
אז במבט לאחור, התרגלתי, כצפוי, למה שאין, אבל בעיקר למה שיש. וטוב שכך. ועכשיו, כדי להשלים את התמונה - יש כאן מישהי לזוגיות רצינית באמת?
