(מוקדש לההיא שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליה בהופעה (אולי היא תבוא גם שבוע הבא?); לההיא שהכירה נשלט חמוד מפה וכנראה הולך להם לא רע; לזאת של השיחה אחת הממש טובה בשעת לילה מאוחרת שהובילה אותנו עד למדי אס-אס, ולא חזרה על עצמה; לבלונדינית מהאוטובוס לאוניברסיטה שבמקרה גיליתי איך קוראים לה, בתקופה שעוד לקחתי אוטובוס לאוניברסיטה; לזאת שאזרה אומץ ופנתה אליי והעלתה על פניי לא מעט חיוכים, עד שברחה כי לא הייתה מוכנה לצאת לאוויר; ולאחרונה, זאת שתתקשרי אליי שוב (מחסוי, כמובן), עוד 5 דקות. ומעל הכל - לכל אלה שכבר שכחתי.)
בסוף, גם אותך אני אשכח.
לא שהייתי רוצה, כן? ואת הרי יכולה לעזור. נוכחות שלך בחיים שלי, פעם אחת כמו שצריך, לא כמעט ולא בערך, והשכחה לא תרים את ראשה. ופעם, באמת שפעם היה לי זיכרון טוב. הייתי יכול לשחזר מספרי אשראי, מי הזמין מה וכמה זה עלה ובאיזה סדר, ומה ההיא לבשה באיזה יום. על טלפונים אני בכלל לא מדבר. אבל אז איבדתי את זה, והדברים שראויים להישכח נשכחו בתהומות הנשייה הטבעיים להם, אבל לקחו איתם את הדברים שלא ראויים להישכח. יש אפיזודות, לקטי שיחות, רגעי חיוכים וירטואליים, והבטחות, הרבה הבטחות. אבל לא מעבר.
אז נשארה לי החד-פעמיות הזאת. לא שברגע ההתרחשות אני יכול לדעת אם היא חד-פעמית או שאזכה לטעום ממנה שוב, אבל כבר למדתי להבחין בה מתקרבת, עם קץ האינטרקציה: השירים האחרונים בהופעה, השעה המאוחרת, או סתם ההפרעה האקראית. העניין לא יוכל לה. ואני תוהה אם גם הפעם לא אצליח לפרוץ את ד' אמות החד-פעמיות, ומספיקים כמה ימים כדי שאדע שלא הצלחתי גם הפעם. זה היה תלוי על בלימה, יותר בלי מאשר מה, ובסוף זה נפל. אני כבר יודע לראות אותה מתקרבת, באה לגזור את הדין, מי לשבט ומי לחסד, אבל השאלטר בידיים שלי, לפעמים. זו מחשבה מצמיתה קצת, לדעת שהנה הסוף קרב, אני יכול לעכבו או להחישו, להישאר במועדון אחרי שכולם כבר יצאו, לשלוח עוד הודעה אפילו שכבר 3 בלילה, להסתכל ולא לתת להכרה לחלחל. ואולי, מרגע שהיה ברור שדברים יגמרו, או שאולי לא יתחילו, זה לא משנה בכלל מתי.
אני אזכור אותך עוד קצת, אחשוב עלייך כמה ימים הלאה, ובסוף, גם זה ייגמר. הייתה תקווה, וראו, איננה עוד.