פעם הייתה לי תקופה של לאונרד כהן. היא לא הייתה ארוכה במיוחד. הייתי בצבא, תקופה שעם או בלי קשר אליה נפתחתי במהלכה קצת לעולם, משום מה. זה לא זר ולא ייחודי ליפול לקסם שלו, לחריכת הקול שהלכה והתגברה עם השנים, עוד הרבה לפני שנולדתי, אבל גם אחרי. נכנסתי לאיזו חנות ספרים בצפון הרחוק, ונתמלאתי עצבות, כי קראתי אז באיזה ספר שחנויות ספרים עושות אדם עצוב, כי יש כל כך הרבה ספרים שלא יצליח לקרוא לעולם, והים איננו מלא. חוסר התכלית והיומרה בניסיון השתלטו עלי וניחמתי את עצמי ואמרתי שלא אקנה, רק אציץ קצת, ולקחתי ספר שירים שלו. היו שם ציורים מופשטים שהוא צייר (אני חושב), וחשבתי לעצמי אז (או שאני חושב זאת רק עכשיו) שהציורים של קניוק על עטיפות הספרים שלו חזקים אליי הרבה יותר. היו שם שירים שתפסו אותי. הייתי מאוהב אז במישהי, זה היה אמור לעבוד בינינו, והשלמנו בהמתנה משותפת לבחינה עשר שנים מאוחר יותר. קראו לי ויצאתי.
אחרי זה, באיזה שישי בלילה פניתי שוב ל"שרמוטת סייבר", ככה היא קראה לעצמה, היא הייתה נשואה וזה היה המפלט שלה. היא אמרה שהיא הרבה יותר יפה מג'ייד מרקס והיא אהבה שירדתי עליה שהיא שמנה, ואחרי שגמרנו היינו מדברים הרבה. אז עוד לא סיפרתי לה שאני בן 16, או שהייתי כבר בן 18, סיפרתי רק אחרי כמה חודשים, היא התלבטה במשך איזה יום, כתבה לי "אני לא יודעת מה לעשות איתך, ילד" וניתקה קשר. לפני זה היא סיפרה לי על ההופעה של לאונרד כהן בארץ, שאני בטיפשותי לא הלכתי אליה, ואמרה שיש לו זמרות ליווי עם קול של מלאכים, ואני לא אמרתי לה שלפעמים אני שם את ההופעה שלו ומאונן על הגניחות שלהן וגומר בדיוק כשהן עולות הכי גבוה, תמיד הייתי טוב בתזמונים האלה, וחשבתי לעצמי שאולי זה קצת קריפי לגמור מהן ככה כי הן אחיות, אבל נזכרתי לעצמי שכנראה הרבה יותר גרוע לגמור מהופעה של לאונרד כהן.
פעם הוא בא לארץ ושר עם מתי כספי לחיילים שעוד מעט ימותו. אחרי התקופה הקצרה ההיא בצבא קצת איבדתי עניין, כל השירים שלו נשמעו לי אותו דבר, או לפחות רובם. לפני כמה חודשים שמו את השיר החדש שלו בפרק הסיום של איזו סדרה, כשהתרגשתי יחד עם הדמות הראשית על האיחוד עם אשתו שמתה, זה היה קצר ולא ודאי ונגמר מהר מידי ורציתי אותה כל כך באותו רגע, והקול שלו חרך את הרגש, זה נמשך רק בית אחד ואז נגמר, כמו המפגש עם אהובתו שמתה. רצתי לחפש איזה שיר זה, בכל מקום היה כתוב Unrealesd song, וידעתי שעליי לחכות. בסוף הוא מת, וכולם כתבו אותו כתפאורה לסיפורים על עצמם, וגם אני.
