לפעמים בא לי לאסוף את כולן בשורה, להעמיד אותן על ההשלכות של המעשים שלהן עליי. אמנם כולם מושכים כתפיים ואומרים שככה זה, אני צריך לקבל את זה, דייטים זה סיכון רגשי, הן נפגעו בעבר, יש להן סיבות טובות, והמחמירות דווקא יצדדו בהן מתוך גישה כזו שמה שאישה עושה הוא תמיד מגננה ומה שגבר עושה הוא תמיד תוקפנות, אבל לא. את? שבועיים שישבתי כמו זומבי בעבודה, מרחתי את הזמן ולא הייתי מסוגל לעשות כלום, ועוד שבועיים אחרי זה עד שהתאוששתי; ואת? באסה חולפת של כמה ימים, לא נורא, אבל עדיין ממש לא לעניין; ואת? חודשיים ועדיין כל פעם שאני הולך לרופא או רואה כפפות חד פעמיות או רואה תכנית בטלוויזיה על רופאים צעירים, נזכר בך; חודשיים! מה עשיתי לך כל כך רע שלא טרחת אפילו לענות להודעה שלי? ואת, אחרי שמשכת אותנו לשכב בדייט הראשון (ואפילו לא חשבתי להביא קונדומים, עד כדי כך לקחתי אותך ברצינות) את בועטת אותי מהמיטה (בעדינות, בעדינות) אחרי שגרמתי לך לגמור, אומרת שאת שונאת One night stand אבל למחרת אומרת שאת בכלל לא בקטע של קשר כרגע, ולא בקטע של סקס, ולא בקטע של כלום, באופן כללי? והשורה מתארכת, לשמחתי כבר שכחתי את חלקכן, אתן מבינות כמה גרוע זה שאני שמח לשכוח?
פעם אחת, תסתכלו עליי, זו התוצאה של הפניית המבט, של הייבוש בווצאפ, של ההתעלמות המפתיעה שלא ציפיתי לה ומשנה את כל הפרספקטיבה בדיעבד. בחרתן בדרך הכי קלה לכן, פשוט לטרוק את הדלת ולהפנות מבט, לא משנה מה היה לפני, כן, ככה הרבה יותר קל לכן. אז פעם אחת, קחו אחריות, תבקשו סליחה כמו שצריך, תסתכלו ותבינו איך אתן הופכות אצלי לערימה של פגיעוּת שבונה חומות ומגדלי שמירה שיעמדו ביני לבין הקשרים הבאים, שיגרמו לי לפרש הכל לפי הניסיון העגום איתכן, וישאירו אותי מכונס בתוך עצמי כי באיזשהו שלב ייגמרו הכוחות להיפגע, אולי נגמרו כבר; כל זה רק כי היה לכן יותר קל, כי היו לכן סיבות טובות, כי כן, הלימודים נורא עמוסים עכשיו, והעבודה, ברור, כי למה בכלל להביט בעיניים של מי שנחשף רגשית בפניכן. בטח, זה קל, אני מבין, לכן זה קל, מי אני שאבוא ואחנך אתכן שזה לא חוכמה לבחור בדרך הקלה על הגב שלי.
