לא מת לי אף אחד, גם אני לא מתתי, לא דפקו לי בדלת ובטח לא דפקו עבורי. כשחיילים נהרגו בעופרת יצוקה אני ישבתי במשרד בקריה אחרי שאבא שלי הקפיץ אותי לבסיס במוצאי שבת ואמר לי, למרות שרצה שיהיה לו בן טייס ובן שריונר, שהוא שמח שרק לקרייה הוא מקפיץ אותי, ותו לא, וזאת למרות הבעתה הפבלובית שאחזה באימי, פבלובית על שום מה, הבן שלך הולך לקריה במוצאי שבת אחרי הדלקת נרות חנוכה, והנה את מבועתת כאילו בנך יוצא למלחמה. אבא כמעט מת בצבא, כל כך כמעט מת שהשנה סיפר לו אחד מחבריו שבכלל לא רצו להעלות אותו לאוטובוס שפינה פצועים, אוטובוס מסיני, ואז מטוס לשדה דב, ואז עוד אוטובוס, אין טעם, עדיף להעלות פצועים שישרדו, חבר שלו רב עם הקצין ואבא שלי חי, כמה כאלה לא רצו להעלות וכבר מתו, כמה אולי היו חיים ואולי היו מביאים אותי לעולם, כמה מתו בדרך, כמה וכמה וכמה, והשמות רצים על המסך, בהתחלה הם מפעם, אני מחפש תאריכים כדי למצוא בויקיפדיה מה היה באותו יום, כמה מתו ביום הזה, וכמה בזה.
זו כבר השעה שאנשים פוקדים את הקצביות, משריינים מקומות לאיזו מסיבה הערב, השעה שבה כבר לא צריך ויקיפדיה כדי לזכור את התאריכים מתחת לשמות המתגלגלים. הם עדיין נולדו לפניי בשעה הזאת, הנה אלה של אסון המסוקים, ובמקביל קורבן התמיד של לבנון עם הפס הקטן מעל הכותרת הראשית בעיתון עם עוד חייל או שניים שנהרגו אתמול, תכף תהיה חומת מגן או משהו אחר בשטחים, תכף שוב עזה, תכף לבנון השניה, ותכף כבר אלה שנולדו אחריי. לטקסים אני כבר לא הולך, לא רואה תכניות בטלוויזיה, מעטה הבכי דק מדק, די בסיכה קטנה בדקירתה הקלה בשביל לפרוץ אותו עם המחנק בגרון והלחץ בעיניים, איך הם שם ואני כאן, ודי בהעמקה קלה של הדקירה, שם, תאריך, חלקיק תמונה או שבריר קול של אב או אם כדי לבכות עוד ועוד בטריגר של "עוד זה מדבר וזה בא" או "לו רק בירכת לו חיים". ואני זוכר את האב השכול שדיבר פעם, בתסכול כזה, "אני אומר לעצמי כל לילה, אולי הלילה אני אצליח לחלום עליו, ולא הולך לי, לא הולך לי" וכבר הדמעות בעיניים והמחנק בגרון והטיית הראש הצידה לברוח, כמה כאלה יש, אין סוף, והים איננו מלא.
החתולים מייללים אליי באומרם מה שהיה הוא שיהיה, אנחנו נאכל ואנשים ימשיכו למות, ביום כיפור הבא שוב אתהה מה זה אומר "לא אחפוץ במות המת", הרי הוא מת כבר, מה יש לחפוץ, ואני, לא מת לי אף אחד, גם אני לא מתתי.
