צר לי שנשבר לי. לא שפחתך או אמך, הולכת ממך.
אף פעם לא לקחת אותי ברצינות מידי. כנראה שאתה מסוג הבחורים שכאשר נופלת ליידם בחורה שאומרת להם "לא" ומתכוונת לכך, הם פשוט מתקפלים והולכים. לא מפנימים, מעריכים ונשארים. וזה מובן ולגיטימי. אז לא התאים לך לקחת אותי כפי שאני, ביג דיל... אבל לפחות אומרים "תשמעי, לא מתאים..." ובאמת שלא הייתי כועסת או נעלבת. טוב, אולי רק קצת, אבל הייתי מעריכה אותך. אמרת לי "אנחנו לא מכירים". ואיך נכיר אם לא יצא לנו לדבר באמת, או לבלות קצת זמן אחד בחברת השני בלי קשר לשס"ק אלא רק בתור מי שאנחנו...?
חברה משותפת כמעט צחקה לי בפנים כשאמרתי לה בשיא התמימות שאני רוצה מונוגמיה. היא אמרה לי: "הוא ומונוגמיה?? אין סיכוי." ולמרות זאת עוד רציתי...
אמרו לי שאם אני אוהבת מישהו, אני קצת חונקת. אולי חנקתי אותך... אז הנה, אני לא חונקת. הרפיתי.
ועכשיו כבר לא בא לי. אתה לא מספיק טוב בשבילי. לפני כמה ימים עוד הייתי יכולה לומר בפה מלא שאכפת לי ממך. עכשיו כבר לא ממש... תודה על הפעם ההיא שבכיתי נורא בגלל השותפות, והייתי שם, ודיברת איתי, ואיכשהו הצלחת לעודד אותי.
למי אני משקרת...? אם לא אכפת לי, איך זה שמתחיל לעמוד לי בגרון הגוש המעצבן הזה, שמגיע בדיוק דקה לפני שפורצים בבכי...
לפני 20 שנים. 17 ביוני 2004 בשעה 11:58