מה אתה, ילד קטן? אתה לא קולט שאני כבר ילדה גדולה ולא מבקשת ממך שום דבר (חוץ מאת הרכב פעם במיליון שנה וגם את זה אתה לא נותן לי מסיבות מוזרות וטיפשיות)?
לא ביקשתי כסף. לא ביקשתי בגדים. לא מחשב נייד. לא איפור. אני יכולה לקנות לעצמי בעצמי את כל מה שאני רוצה. מה בסה"כ ביקשתי, שתקשיב לי? שתבין אותי? אתה לא יכול לעשות את זה. יש לך נכות רגשית. אתה גבר, זו הבעיה שלך. אתה מתעניין בשטויות של אחותי הקטנה והגאונה שלומדת רפואה ומרוצה מזה שהיא מצליחה להפיל אותך על דברים כמו בילבולמוחוזיס וסימפטומים של מלאותבעצמזיס, ואם אני חס וחלילה מנסה לדבר איתך על מה שאני לומדת, ישנה שתיקה רועמת. אתה לא אוהב את המוזיקה שאני שומעת (וגם אמא לא). אתה מת שאני אחזור לצייר (גם אמא). אתה מת שיהיה לי פרצוף כנוע ושאהיה רואה-ובלתי נראית. אתה חושב שאני כל כך טיפשה שאתן לדביל מגודל כמוך לעשות ממני סמרטוט כמו אתה עושה מאמא שלי?
היא הייתה צריכה להתגרש ממך אז, כשכמעט הרגת אותה מצער. אתה לא ראוי לה. כל היום יושב בבית ומגרבץ. עלק "עושה פרוייקטים". חוצפן, עלוקה. ועוד מה, אתה מצפה ממני להפסיק ללמוד ולפרנס את עצמי (ואותך). חמור, אני עובדת ומפרנסת את עצמי! תתעורר! ביום רביעי כבר תהיה לי דירה משלי ולך לא תהיה בה יד ורגל. אין לך מה לדאוג, אתה לא תשלם עליה גרוש. אתה מצפה שבכל פעם שאתה מזיז את עצמך לעשות משהו, כולנו נעבור לדום ונכיר לך תודה על כך במשך חודש. אל תעשה כלום. לא מתאים לי להיות אסירת תודה. אני לא רוצה ממך כסף. אני לא רוצה ממך כלום. ואני גם לא מצפה ממך לכלום.
דבר אחד דווקא יצא לך טוב: בזכותך נכנס לי קצת שכל לראש, ויצא לי כל החשק להתחתן. לא אכפת לי להיות לבד כל החיים, ובלבד שלא להיות כלואה עם אחד כמוך שימצוץ לי את הדם.
אגב, ביום שאעזוב את הבית באופן רשמי, גם אשנה את שם המשפחה שלי. אבל מה זה משנה לך. גם ככה לא תקבל אותי כמו שאני לעולם.
לפני 20 שנים. 18 ביולי 2004 בשעה 18:09