לא שלי. שלך. כן, אתה. האחד שלא יקרא את המכתב הזה. האחד שגרם לי לאבד שליטה מרצון (!!) ולהתמסר לתחושה הקשה של הגעגועים והכמיהה. האמת, זה עדיין קורה לי.
אתה יודע, אנשים חושדים שהיה בינינו משהו. בכל פעם ששואלים אותי, אני אומרת שלא. אפילו שאלו אותי למה אנחנו מסתכלים אחד על השני במבט כועס, כאילו היה משהו והתפוצץ. אני אומרת שהיינו חברים טובים וקצת רבנו והעניינים הידרדרו. והם מאמינים. אני מקווה שלא שמים לב באיזה כאב אני אומרת את זה...
אני מתגעגעת אליך. לשיחות הקצרות והלא-חשובות שלנו, שבדיעבד היו מאוד חשובות ואני הייתי ממש מטומטמת שלא הקשבתי (ואתה היית ממש מטומטם שאחרי הפיצוץ שהיה בינינו לא רצית לדבר בכלל). לעיניים שלך. להודעות שלך. לכל דבר שקשור בך.
וזה המקום לומר שאיתו, עם אותו אחד שאמרתי לך שבינו לבינך אני מתלבטת, לעולם לא היה יכול להיות מה שהרגשתי כשהייתי איתך. אמנם הוא מקסים ונחמד, אבל אין מה לעשות, זה תמיד היית אתה.
בערב השנה האזרחית מלאו ארבעה חודשים לנשיקה הראשונה שלנו. אני לא אשכח את זה.
זוכר את החבר שהיה לי? כשהתקשרתי אליך בערב שנפרדנו, רציתי לקרוא לעזרה. רציתי שתבוא כל הדרך מהצפון ותחבק אותי. רציתי שתעודד אותי. ובמקום הקול שלך, ענתה לי ההודעה המוקלטת של התא הקולי. איזו ריקנות...
ועדיין ישנה ריקנות. במיוחד כשאני רואה אותך. אני לא יכולה להסתכל על הידיים שלך מבלי לזכור עד כמה נעם לי מגען המחוספס. אני לא יכולה לשמוע את הקול שלך מבלי להיזכר במה שאמרת לי באותו לילה: "אני מקווה שעכשיו את מבינה שאני לא דון ז'ואן". בכל פעם שאני מקבלת שיחה ממספר שאני לא מכירה, אני בכל זאת חושבת שאולי אולי אולי זה אתה... למרות שהמספר שלך בכלל חסוי. אני פשוט מתגעגעת. אתה חסר לי. חסרה לי הידידות שלך, יותר ממה שחסרה לי המשיכה.
היום אתה בן 28. הלוואי שיהיו לך עוד הרבה שנים מאושרות. הלוואי שתשיג את הקידום שאתה רוצה. הלוואי שתחזור בשלום מהמילואים. הלוואי שכאשר תקבל ממני בבוקר הודעת SMS עם איחולי מזל טוב, תבין שהגיע הזמן לדבר ולהשלים.
ממני, שעדיין אוהבת אותך "כמו דג אילם", חושבת עליך ומתגעגעת.
לפני 20 שנים. 1 בינואר 2004 בשעה 22:27