מילים כדורבנות

היינו שנינו בג'יפ של מג"ב, נוסעים המעלה שביל בכפר דרוזי. אתה נוהג, אני מביטה דרך החלון. ריח מוכר ואהוב של מדים מאובקים ששנינו לובשים. צוחקים על משהו, ואתה אומר שאתה לוקח אותי למקום שבו מכינים את החומוס הכי טוב בעולם.
מגיעים למעין בניין, ונכנסים למה שנדמה כמסעדה. אין שולחנות ואין כסאות. אין אף אחד מאחורי הדלפק. אתה נעמד מולי ואני נופלת על הברכיים. סחרחורת. אתה תופס בשערי ואני ממש מתחננת שתפסיק. בתוך ראשי יש רעש נוראי, וכאב אחיזתך מתערבב עם הכאב שבעיניך.
ופתאום אתה מפסיק. "אני מצטער, לא התכוונתי", אתה אומר. מושיט לי יד, עוזר לי לקום, ונעלם. נשארתי לבד, לסדר את הבגדים... מסביבי מתחילים להתקבץ אנשים.
סאם... למה השארת אותי לבד בחלום?
למה לבך אינו מספיק רחב כדי לסלוח באמת?
האם נדונתי לגורל הנוראי הזה של לא לראות אותך יותר ולחשוב עליך בכל יום מימי חיי?

רציתי רק לומר לך שאני מוכנה לתת את עצמי לאחר, אבל לבי יישאר שלך. עד אותו היום שבו אראה אותך שוב, והמבט כבר יתרכך, ילטף (לא ידקור), ובמקום המרמור- חיבה. ובמקום הכעס- הסליחה.

אולי תיתן לי את זה ליום ההולדת שלי?