לעזוב את הבית.
כן, אני. ילדת התפנוקים הנצחית עוברת להסתדר לבד. הגעתי למסקנה הזו בשבוע שעבר, אחרי שגיליתי שטיפת פרטיות לא תהיה לי פה.
עכשיו ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה כנכונה.אני יושבת לי בחדר המחשב. סשן טלפוני. מזוית העין אני רואה את הדלת נסגרת במהירות. שיט, מישהו שמע אותי. לא יודעת מי מבני המשפחה, אבל דבר אחד אני יודעת ב-100%: לא רוצה לגור פה יותר. מה העניין, רק לדפוק בדלת.... לא יום לימודים ארוך, נכון? עדיף לי לרדות בשותפות המפגרות שלי ולמרר להן את החיים על כך שהדירה לא נקייה, ובסופו של יום לחזור לחדר שלי, לפרטיות שלי. בבית של ההורים אין לי אפילו חדר ממש לעצמי... "זה הבית שלנו ולא יהיו בו מנעולים". אמא שלי משתמשת בו כדי להעביר טיפולים. בטח גם מחפשת במגירות עד היום כדורים מתקופות אובדניות שלי. מעניין מה היא מצאה... אולי מכתבים מחברים-לשעבר.
ואחותי.... שנוררית בדם. לא יודעת מה זה לעבוד לפרנסתה. מחלטרת פה ושם, חיים קלים. חושבת שתוכל לגעת בדברים שלי חופשי. אמנם התנ"ך אוסר על מה שאני אומרת, אבל כן: אני שונאת אותה. ושיסלח לי אלוהים.
על אבא שלי אין לי כל כך מה לומר... הוא משתדל, ולרוב מצליח. אבל באמת... מה הקטע בלמנוע ממני להגן על הפרטיות שלי על ידי כך שאין לי מנעול לחדר?!
אז אני עוזבת.
ההחלטה הזו סופית.
ירושלים מזוויעה, אבל עדיף לגור במקום שבו מנעול לדלת של החדר שלי אינו דבר שאני צריכה לחלום עליו.
זהו.
ועכשיו אצטרך יותר מתמיד שתחזיקו לי אצבעות. אם אכשל בקטע הזה, משמעות הדבר היא שאני סמרטוט. ומי כמוני יודע שאני לא. אז תאחלו לי המון הצלחה!
לפני 20 שנים. 29 באפריל 2004 בשעה 23:39
