מילים כדורבנות

אתמול לא באת אלי, וידעתי שלא תגיע. הרי תחושות הבטן שלי לא מאכזבות, ולמדתי כבר לחיות איתן. מאוחר יותר הודעת לי שבמוצ"ש אתה כנראה יורד לעזה. כל הלילה לא ישנתי בגלל זה. עכשיו מתחילים לדלל כוחות ואתה יוצא לך לחפ"ק אלוף ועוד לעזה?? למה לך?
לפני כמה ימים אמרתי לך שכדאי לך להישאר בצבא. האזרחות לא מחכה לאף אחד, ואתה יכול (בתור קצין מוכשר ומוערך) לבנות אחלה קריירה צבאית שבעולם אפילו אם אתה לא קרבי. על מה לעזאזל דיברתי? מצד שני, האם טוב יהיה יותר אם תשתחרר ותלך ליחידה לאבטחת אוכלי-חינם ותסכן את עצמך למען כרסו של אוכל-חינם זה או אחר?
כתבת לי הודעה וביקשת שאומר מה מציק לי, ושתעשה הכל כדי לסדר את זה. אז פשוט ביקשתי שלא תלך לשם. ואתה, מורעל כרגיל: "אני לא יכול להפקיר את החברים שלי..." אבל מה יהיה אם יקרה לך משהו? חברים או לא חברים, אתה תשלם את המחיר ובכך גם כל הסביבה הקרובה שלך. לא יודעת מה אמא שלך חושבת על זה ואם היא מוכנה לתת את הבן שלה ככה בחינם, אבל אני לא מוכנה לתת את החבר שלי, לא למדינה ולא לאף אחד בעד שום הון שבעולם. לא מוכנה. אידיאולוגיה זה טוב, אבל עד גבול מסויים.
איזו ביזאריות... את החיים שלי אני מוכנה לסכן כדי לראות אותך (אם יש שם אחר ליציאה מהדירה שבגבעה הצרפתית באמצע חסימה כתוצאה מהתרעה נקודתית על מחבל אני מוכנה לקבל) או סתם לחזור לפלוגה הקודמת שלי כדי להתחרע בג'בלאות ולהעיף מחבלים, ושאתה תלך?? עד כאן.
כנראה אני סתם בן אדם אגואיסטי שמפחד שאנשים ימותו לו... אבל כבר אמרתי: פעם אחת הספיקה לי.