The transparent sub-marine

Pain is an inevitable part of life, but suffering may be optional, as it is made by how we think about and resist the troubling aspects.

קחו רגע לחשוב על מישהו שאתם מכירים טוב - חבר קרוב, משפחה, בן/בת זוגכם וכו'
ודרגו אותו לפי שלושת האופציות הבאות:

א. סובייקטיבי / אנליטי / תלוי בסיטואציה
ב. אנרגטי / נינוח / תלוי בסיטואציה
ג. מתוקתק / קז'ואל / תלוי בסיטואציה
ד. שקט / דברן / תלוי בסיטואציה
ה. זהיר / אמיץ / תלוי בסיטואציה
ו. מקל / מחמיר / תלוי בסיטואציה
ז. אינטנסיבי / רגוע / תלוי בסיטואציה
ח. ראליסטי / אידאליסטי / תלוי בסיטואציה

עכשיו חזרו אחורה ודרגו את עצמכם.

רוב האנשים ידרגו את המכרים שלהם על פי תכונות (שני הראשונים) אבל את עצמם לפי תלות בסיטואציה (השלישי). למה?
כי בהגדרה אנחנו רואים רק את הפעולות המוחצנות של אחרים. לעומת זאת בהתנהגויות שלנו, יש לנו גישה גם לעולם הפנימי: המחשבות, הרגשות, המניעים שלנו והלחצים שיש עלינו מהסיטואציה.
נדמה לנו לפעמים שהחיים שלנו מלאים יותר במגוון של מחשבות והתנהגויות, לעומת האחרים סביבנו שיש לנו מבט חד צדדי על האישיות שלהם.

כאשר חסר לנו מידע, מערכת העצבים שלנו מאד מתוחכמת ביכולתה להשלים את החסר כדי שהתפיסה שלנו תהיה קוהרנטית ומלאה.

היתרון האבולוציוני הזה בא עם מחיר כמובן, לפעמים המציאות שאנחנו תופסים היא בעצם אשליה.

כמו אשליות ויזואליות, הנטייה שלנו להסביר התנהגות של אחרים על פי תכונות לעומת ההתנהגות של עצמנו על פי גורמים נסיבתיים - יוצרת את האשליה החברתית שנקראת fundamental attribution error (טעות ייחוס בסיסית). כן, האשליה הזאת כל כך עוצמתית שנתנו לה שם שכולל את המילה "בסיסית". זה נמצא בבסיס של התפיסה החברתית שלנו ומשפיע עלינו ביום-יום!

ניסוי מדהים שהוכיח את זה בצורה מובהקת נעשה בסטנפורד. חילקו כיתה באופן רנדומלי לשואלים ונשאלים, אלו שלא חולקו צפו בניסוי. השואלים הונחו לשאול שאלות טריויה ועל הנשאלים היה לענות. אחרי סבב של משחק בהם השואלים שאלו שאלות נישתיות שהם יודעים את התשובה עליהן ורוב הנשאלים לא ידעו, שאלו את הצופים על כל משתתף "מאחד עד עשר, כמה חכם אתה מעריך שהמשתתף ביחס לסטודנט ממוצע באוניברסיטה?". באופן לא מפתיע, הרוב דירגו את הנשאלים כפחות חכמים ואת השואלים כחכמים יותר.

הצופים ייחסו הסבר לתצפיות שלהם שמבוסס על תכונת החוכמה של המשתתפים במקום לסיטואציה שהם היו בה והתפקיד שהם נדרשו לשחק. כמה פעמים הלכתם במסדרון ואמרתם למישהו שלום והוא לא ענה לכם? סביר להניח שפירשתם את המקרה באופן שמייחס תכונת אישיות יציבה להתנהגות של מי שהתעלם מכם, "הוא לא מנומס, מלא בעצמו.." וכו'. במקום זה יכלתם לייחס פקטור נסיבתי להתנהגות שלו ולשקול את זה שאולי הוא היה אבוד במחשבות, מיהר לפגישה, או שרב עם מישהו קרוב אליו לפני דקה?

אבל מה אני אגיד, גם אחרי שאנחנו קוראים את המידע הזה אנחנו נמשיך לנקוט בטעות הייחוס הבסיסית. זה חלק מאיתנו. מה שכן, אולי אפשר לפתור את זה במחשבה שנייה. "רגע, האם מה שאני חושב עליו ניתן להסבר גם בדרך אחרת? ששוקלת את הנסיבות שהוא נמצא בהן במקום לקבע את איך שאני מתייחס אליו מעכשיו והלאה?"

"Never criticize, complain, or condemn another person. Under the same circumstances you would have done the same, or worse."
לא זוכר מאיפה הציטוט - הוא מלווה אותי מילדות ומקל על נפשי בכל מצב שאני נתקל בהתנהגות לא נעימה בחברה.

תודה לחוקר הקוגניציה ד"ר דניאל לויטין שגיבש לי כל כך יפה את הקונספט של טעות הייחוס הבסיסית בשלב הזה בחיים. החלק הראשון מהפוסט הזה תורגם מספרו "The Organized Mind".

בתקופה האחרונה עובר שינוי מהותי בחיים, תחילתו של פרק חדש.
הגעתי לקטיף שבו אני נהנה מפירות ההשקעה הרבה וחסרת המנוחה.
שום דבר לא היה קל בדרך הזאת, ובטח שלא וודאי ממש.
מי שעשה אי פעם טרנספורמציה ארוכת טווח בחייו, יידע להזדהות.

כנגד כל הנסיבות המשכתי להאמין בצורה עיוורת,
שיום אחד אפרוץ בדרכי החוצה, לעולם הרחב יותר.
מנקודת המבט הזאתי בקו האמצע, הכל ברור -
החושך והאור מתכנסים לנקודה, כשני שחקנים באותה ההצגה.

הריקוד האינסופי הזה של החיים, פירוק והרכבה.
מהפירוק של קליפת הזרע, לצמיחה לכבוש את הזריחה.
מקריסת החומות של היישוב, לבנייה של ממלכה.
משחרור הדעות הקדומות והאגו, לגילוי של אוצרות החכמה.

פתאום הרבה דברים מסתדרים, למה בדיוק אנחנו בסוף מתים?
כי אם לא, לא יכלו לבוא אחרינו יותר טובים.
אבל כנגד הקלישאה, אני מאמין שאנחנו חיים ומתים יותר מרק פעם אחת.
באופן מטאפורי כמובן, מטאמורפוזי.
הפרפר הוא כבר אינו אותו הגולם כמו פעם.