בתקופה האחרונה עובר שינוי מהותי בחיים, תחילתו של פרק חדש.
הגעתי לקטיף שבו אני נהנה מפירות ההשקעה הרבה וחסרת המנוחה.
שום דבר לא היה קל בדרך הזאת, ובטח שלא וודאי ממש.
מי שעשה אי פעם טרנספורמציה ארוכת טווח בחייו, יידע להזדהות.
כנגד כל הנסיבות המשכתי להאמין בצורה עיוורת,
שיום אחד אפרוץ בדרכי החוצה, לעולם הרחב יותר.
מנקודת המבט הזאתי בקו האמצע, הכל ברור -
החושך והאור מתכנסים לנקודה, כשני שחקנים באותה ההצגה.
הריקוד האינסופי הזה של החיים, פירוק והרכבה.
מהפירוק של קליפת הזרע, לצמיחה לכבוש את הזריחה.
מקריסת החומות של היישוב, לבנייה של ממלכה.
משחרור הדעות הקדומות והאגו, לגילוי של אוצרות החכמה.
פתאום הרבה דברים מסתדרים, למה בדיוק אנחנו בסוף מתים?
כי אם לא, לא יכלו לבוא אחרינו יותר טובים.
אבל כנגד הקלישאה, אני מאמין שאנחנו חיים ומתים יותר מרק פעם אחת.
באופן מטאפורי כמובן, מטאמורפוזי.
הפרפר הוא כבר אינו אותו הגולם כמו פעם.
לפני שנה. 29 בספטמבר 2023 בשעה 17:38