My Mind Castle

יצאנו מסופש אחד וכבר נכנסים לסופש שני.

שיהיה סוף שבוע(ות) נעים לכולם

יושב עם החברה לבירה

צוחקים נהנים

ההוא שוב פעם יצא עם מישהי 

זה מספר על העבודה...

ואת שם

תופסת לי את המבט

לא מרשה לי להוריד אותו.

את בכלל לא פה בשולחן

אבל אני איתך.

צדדים נגדיים של החדר,

אבל את לידי.

אני הבירה

את היין.

אני תוסס ולא רגוע,

ואת אלגנטית. קלילה.

שנינו טעם נרכש,

האם נתחבר זה לזו?

יש המון סוגי בירה,

ואף יותר סוגי יין,

איך אגלה את סוגך? 

החיוך מבצבץ מדי פעם,

כשאת מרימה את כוס היין שלך.

המבט מתלכד לחלקי שניות בודדים.

את מסתכלת גם,

ראיתי אותך.

מחכה שנעבור את המשחק הזה

ונהפוך כבר לנוזל אחד

שמבחוץ אמנם נראה מוזר,

אבל מה זה עניינם?

ללטף את שיערה,

כשהיא שוכבת בחיקי.

לצפות בחיוך הקטן שמתגנב לפניה,

תוך כדי שנעצמות עיניה.

להמשיך ללטף,

להרגיש את הרוגע שלה,

השלווה שלה,

שאט אט מתפשטים גם אלי

ומתוכם להירגע בעצמי.

להרגיש שלם.

להיות מסופק מלספק.

השלווה שלה, שלוותי.

הרוגע שלה, שלי.

ואחרי שהיא תירדם,

בתוך זרועותיי,

יגיע גם תורי.

לילה טוב.

- נו אז איך לכם? ראיתי אותה בסופש...

- האמת שנפרדנו

ואז העיניים שלהם נפתחות לרגע מהשוק,

שהופך להבעת פנים מופתעת,

ואחרי זה לעצב ספק סימפתיה. 

- דייי למה?

- ואיך אתה עכשיו?

וזה תמיד לא צפוי. 

בהתחלה זה היה קשה. 

התייחסתי לזה כמו לפלסטר שצריך להוריד בבת אחת

אבל כמה פעמים אפשר לעשות את זה בבת אחת?

עכשיו זה יותר כמו תסריט כבר. 

- לפני חודש, קצת יותר. 

לחזור על הסיבה בגרסה מבולמסת, 

כי מי שבאמת צריך לשמוע כבר שמע. 

להגיד שאני בסדר. 

שאני שלם עם זה ושזה לטובה. 

האווירה העצובה שמשתלטת עלי היא לא חלק מהתסריט.

אבל היא מופיעה כל פעם מחדש כאילו היא בתסריט.

כאילו כתוב להתמלא בעצב.

אני בהחלט שלם, אבל חסר בי חלק.

רכב חולף.

הוא נראה כמו שלה.

אולי זאת היא?

לא, לא חושב.

אבל מה אם כן?

זה בדיוק אותו הדגם.

גם יש לו שריטה באותו המקום בלמטה של הדלת.

זאת כנראה היא, נכון?

זאת לא היא.

מזל.

יש גם ימים כאלה,

אף אחד לא פנוי,

סתם לדבר או לשבת,

להשכיח את הכאב.

פעם היא הייתה ממלאת את החלל הזה,

אבל אסור יותר.

נגמר. 

אז לבד,

כך יהיה.

ויהיה בסדר,

אבל לא עכשיו,

עכשיו לבד.

מחכה שהיא תגיד את זה

שהפקודה תגיע אל אוזניי

וארגיש שאין דבר נכון מזה

מאה אחוז התמסרות

אין ברירה אלא לציית

כל חלק בגופי ירצה למלא את ההוראות

פשוט שם

על ארבע

כל מה שיכולתי היה לגשת ולהגיד מזל טוב. 

אבל לא יותר מזה. היא כבר לא שלי. זה לא מקומי.

עד לפני רגע הייתי ההוא שיחכה לה שם עם פרחים ועכשיו זה מסתכם ב:

-מזל טוב

-תודה

אין מקום לעוד מילים.

אין מקום לעוד שיחה.

עוד צחקוק.

עוד מבט אוהב.

ושלא נדבר על נשיקה. 

כאב.

כאב נחוץ, אבל כאב.

זה כנראה השם הכי נפוץ לפוסטים פה

תסדר/י את הארון!!

מתי פעם אחרונה עשית את זה?

אחד הדברים החשובים והיותר מספקים..

וכמובן מפנה מלא מקום לבגדים חדשים...