My Mind Castle

אמרו לי "תחכה".

אז חיכיתי.

והיה כיף לחכות.

הרגיש נכון.

הסוף הלך והתקרב, 

אך נהניתי מהדרך.

והופיעה לי ההזדמנות,

הסימן,

שהזמן נגמר,

שצריך להפסיק לחכות.

ולא לקחתי אותה,

את ההזדמנות.

חיכיתי עוד.

התגריתי בזמן שרק המשיך לעבור.

וכשרציתי לצאת,

להשתחרר.

כבר היה מאוחר מדי.

ועכשיו אחכה שוב.

תשתו הרבה מים

כרגע אין בי חרטות.

בכלל.

יש ספקות קטנות.

ותהיות "מה אם" שתמיד נמצאות.

אבל מה אם עוד שנה,

כשהפצע כבר יחלים

וכשהעין תעלים,

מה אם אז,

זרעי החרטה,

ידגדגו לי את הזרוע?

ומחשבות על טעויות,

יתחילו לנבוע?

והמוח שוב יתחיל לנסוע?

מה אעשה אז?

איך אדע לזכור,

את שהיה בחום אך גם את שהיה בקור?

איך אדע להגיד,

מה בכלל היה המקור?

לכן עכשיו,

חשוב לכתוב.

שכבר נהיה רע יותר משהיה טוב.

שאוכל להיזכר בכאב מקרוב.

כדי שכשזרע החרטה יתחיל לצמוח,

יהיה קל לעקור אותו מהמוח.

כי עכשיו אני יודע.

עכשיו אני בטוח.

אבל עוד שנה,

הפצע כבר לא יהיה פתוח.

נהיה לה קר

הכי קל זה להעריך בדיעבד.

אתה לא יודע כמה משהו משמעותי וחשוב עבורך עד שאתה מאבד אותו.

(איבדנו לחודש את המזגן במשרד וזה היה חודש נורא 😭😭)

עדיין מחפש את שלי...

חשוב לקבל את כולם ולדעת להכיל. 

שבוע מקסים לכולם.