My Mind Castle

נפרדנו בטוב.

הפצעים החלו להחלים לאט לאט.

"מה אם נחזור?"

אמרתי לעצמי בראש כל יום.

כשביקשת שנשב כי יש לך כמה פינות לא סגורות, לא ציפיתי לשמוע את המשפט הזה.

אבל אמרת אותו.

"בוא נעשה את זה נכון, כמו אנשים בוגרים".

והרגשות והתחושות הציפו. לא הצלחתי לענות.

הכי קל היה להגיד כן. ולתת למעגל להמשיך. לדחות את הכאב לאחר כך.

אבל אמרתי לא. אני צריך לגלות את עצמי לבד.

היית חייבת להוסיף את המשפט האחרון.

"תזכור שאתה ויתרת על זה"

כמו אגרוף אחרון לפני הנוקאאוט.

כאילו לא ידעתי בעצמי כמה שזה קשה. אבל נכון. וידעת את זה גם את.

הפרידה הייתה טובה. הכרחית. את יזמת אותה אפילו.

איך דברים השתנו בחודש? מה השתנה?

ובשביל מה היה טוב, האגרוף האחרון?