לפני שנהייתי אמא, היה לי חזון איזה מין אמא אני הולכת להיות, ידעתי מה אני רוצה להיות, ידעתי איזה בית הולך להיות לי, וכמה אמא מדהימה וטובה אני הולכת להיות.
ואז נכנסתי להריון ראשון, סחבתי בבטן 41 שבועות את בני בכורי. הוא נולד בקושי רב. ובקושי נשאר בחיים.
ואני זוכרת את הרגע הזה שלנו מגיעים הביתה,מניחים את המנשא איתו בפנים על הרצפה. ופתאום אני קולטת שזהו, הוא שלנו. הוא בסדר, הוא בחיים. וזה רק הוא ואנחנו עכשיו. הוצאתי אותו, חיבקתי וניסיתי להניק והבטחתי לו שאני אשתדל להיות האמא הכי טובה שיש.
אני עדיין משתדלת, 9+ שנים אח''כ.
אבל הרגעים שבהם אני מרגישה שאני באמת עושה הכי טוב שלי, זה לא בכריכים לבית הספר, זה לא בבגדים עם הריח כביסה שנישא למרחוק,זה לא בחוויות, ובהשתדלות לחוסר צעקות, בלא לוותר על ימי לימודים ועל גבולות. זה לא בצנצנת עוגיות.
זה בקשר שלי איתו. עם אבא שלהם.
זה שכמה שקשה לי, וקשה לי, ויש בי כעס וטינה ובא לי לצרוח ולשרוף את כל הגשרים ולעבור לבית רחוק רחוק ממנו ומהמשפחה שלו, אני נשארת.
אני מאירה לו פנים, אני פותחת לו דלת. אני משאירה לו הזדמנויות להיות אבא נוכח. בשבילם. אני בקשר טוב עם המשפחה שלו, וארועים משפחתיים וימי הולדת משותפים, כי זה מה שעושה להם טוב.
כי אני רוצה ללמד אותם גם לשים גבולות וגם לא לשנוא. וגם לראות את הטוב. ללמד אותם שגם כשלא מסכימים, גם שהכל נראה בלתי אפשרי, תמיד יש דרך.
הם הילדים שלי. אני אמא שלהם. התפקיד שלי זה לחנך אותם, לגדל אותם להיות אנשים טובים. ובבוא הזמן, הורים טובים לילדים שלהם.
אני עושה את הכי טוב שלי ומשתדלת כל הזמן.
בשבילם. ובשבילי.