אני לא יודעת אם יותר טוב כלום מכמעט.
אני לא היחידה במשוואה הזאת.
ואתה נעלם אחד גדול.אתה משתנה כל הזמן.
אני רוצה להיות אדישה.חותכת.מוגנת.
אבל אתה יודע בדיוק איפה ללחוץ.
איפה הפצע.איפה הדימום.אתה לוקח סכין ופותח.
אתה אומר שאני אש.שאני יורה לכל כיוון עם הרוח.
שאני מדממת ומלכלכת הכל בדם בלי שאני רואה.
אבל אתה זה שפוצע אותי.שוב.ושוב.ושוב.
אתה זה שמדליק גחלות שאני מנסה לכבות.
אתה אפילו לא מתאמץ.מילה.מבט.מגע.
ואני פצועה וכואבת.ואין לי איך לכאוב.
כלום לא יוצא החוצה.הכל נאגר בפנים.מחכה.
יום חמישי אתה הולך.זהו.יש לך דירה.סאבלט קצר.
אבל לא תהיה.לא תהיה כשהגדול יתחיל כיתה א'.
לא תלווה אותו לבית ספר שפעם היה שלך.
לא תראה את ההתרגשות מהולה בפחד.
לא תהיה בסוף היום לשמוע איך היה לו.
הלב שלי מתכווץ.כל פעם קצת.
אבל מה שהכי הורג אותי,
שלפעמים ,יש לך עדיין כוח,להגדיל אותו קצת בחזרה.