מחשבות

יש משהו בלשמור על שגרה.

סדר יום לילדים.גבולות.

עבודה אם אפשר.

להתמקד במה שיש לי שליטה עליו.

אני אחצה גשרים שאני אגיע אליהם.

אין לי דרך אחרת.

ואז לקבל הודעה.בעבודה את בלי חזיה.

והמדינה עדיין בוערת.והנפש עדיין חרדה.

אבל משהו בפנים נושם.

ולשעתיים הבאות אני מרוכזת רק בלהסתיר את הפטמות.

ואז עוד הודעה.הפעם תחתונים.ואני מחייכת.

השגרה נשמרת.

והודעות אחרות,עצובות,מזעזעות,ממשיכות להגיע.

אבל אני שומרת על השפיות.על רמת המתח.

אני דוחפת את התחתונים לכיס של החצאית.

וחוזרת לילדים.לחברות שהבעלים שלהן התגייסו.

אני מתרכזת במה שיש לי שליטה עליו.

מכינה חבילות לחיילים,מתנדבת בצח"י של הישוב.

אבל פשוט,בלי תחתונים.

ועם נשימות עמוק בפנים.