היום הכנתי עשר קילו בצק לפיתות בטאבון. פעילות לילדים.פטור להורים מארוחת ערב. בצהריים עשיתי קניה לתיק חירום לחברה שאמרה שזה מטרגר אותה והיא לא מסוגלת.
תוך כדי קניתי חבל ומברשת שיער."שעת יצירה". אולי הייתי צריכה להזהיר מראש שיש לי שתי ידיים שמאליות בדברים האלה.
זה היה עניין של זמן עד שהן יגיעו.ההודעות. האח הקטן שלה.והחבר הכי טוב שלו.שתי נשמות.
עשר קילו בצק זה הרבה זמן לישה.זה הרבה זמן. לעבד.לחשוב.להוציא.
התחתונים שלי רטובות.כי הייתי טובה.כי הצלחתי.כי לא נפלתי לשיט הרגיל שאני תמיד עושה. כשאני מתכופפת לאסוף את הצעצועים מהרצפה אני יכולה להריח את הכוס שלי.ויש בזה משהו מנחם.
הפיצקית שלי התחילה לגרור כיסאות ולהתחיל ללכת איתם.הגדול גבה פתאום.ומשהו בי כל כך שמח שהם קטנים.קטנים מספיק בשביל לא לדעת.לא להבין. קטנים מספיק בשביל שאני אוכל לשמור עליהם קרוב קרוב אליי.
קטנים מספיק בשביל שאני אוכל להבטיח שזאת תהיה המלחמה האחרונה.