הדחקתי כל כל הרבה שנים. חלק מהדברים צצים עכשיו,תוך כדי טיפול,סצנות שאני לא מאמינה שעברתי,והרבה זה פשוט חור שחור.
אבל מה שהמוח שלי בחר לשכוח,הגוף שלי זוכר. כל פעם שאני נכנסת.הריח תוקף אותי.ואז הצלילים.ואני לא מסוגלת.הגוף שלי מגיב על אוטומט. אני מתחילה לנשום מהר מדי,הגוף שלי רועד,השיניים שלי נוקשות. ואני פשוט רוצה לברוח.
בראש,אני מבינה.אני מבינה שזה לא אותו רופא. אני יודעת שהסייעת לא תלך.אני יודעת שלא יקרה לי כלום.מעבר לטיפול שיניים רגיל.אבל זה לא משנה.
אני יושבת על הכיסא,הברכיים מקופלות ומוצלבות. הידיים שלי מוצלבות על החזה ואני נושמת. מנסה להקשיב.מרטיבה את השפתיים.מחפשת 3 דברים שלא שמתי לב אליהם קודם.מנסה להרגיש טעם בפה. הכל. רק לא להתעלף שוב.לא להישבר.
הוא מבקש שאני אירגע.הוא נחמד ומצחיק.ואני בטח נראית לו כמו משוגעת.אני יוצאת החוצה.נושמת עמוק.סופרת עד 30 ונכנסת.אני פשוט רוצה לבכות.
אני שונאת את זה.את החולשה הזאת.את הזכרונות. שונאת שהמוח הפסיק להדחיק.שונאת רופאי שיניים. ולפעמים,אני שונאת את אבא שלי.שישב בחדר המתנה כמה מטרים ממני.ולא ידע כלום. אבל רוב הזמן אני שונאת אותי.את הילדה שהתפתחה מהר מדי.שאיפשרה לכל השיט הזה לקרות.שהצלחתי להסתיר את זה.
הייתי בת 9.5 כשזה התחיל.חשבתי שזה נגמר כשהייתי בת 14.5.