מחשבות

התקשרת.

לא כשהיה ברור שאנחנו במלחמה והחיים זזים.לא כשהיו אזעקות והכנסתי לבד ארבעה ילדים למרחב מוגן.לא כשלקטנה היה חום והיה צריך להסיע אותה לרופאה.לא כשהגדול שלח לך הודעה קולית עם בכי וצרחות של הטאזמנית שהיא רוצה את אבא.

התקשרת.היום.הבוקר.

כי אתה צריך עזרה.

איך ממלאים טופס 101.מספרי תז.תאריכי לידה. איזה חשבון בנק לשים.לא שלי. חס וחלילה.מה כותבים איפה.איך.כמה.

שאני אעזור לך.

ואני קולטת.כמה נשענת.כמה הסתמכת.כמה הייתי אני בשבילך.כמה אתה אבוד בלבד שלך עכשיו.כמו ילד קטן.

ואני אוספת כוחות לא לאסוף אותך חזרה.

עזרתי לך במה שיכולתי.הסברתי.שלחתי תצלומי מסך.כל מה שיכולתי לעשות בשבילך מרחוק.עשיתי.

אני לומדת לשחרר אותך לאט לאט.

להבין כמה תמיד הייתי לבד.

הייתי מקלט בשבילך.שמת בי הכל.זרקת כל פעם משהו לבפנים וסגרת את הדלת.לפעמים היית נכנס להתחבא מהעולם.הפכת אותי לבטון.מישהי שיכולה לספוג הכל.להכיל הכל.שלא נשברת.לא נסדקת.

הפכת אותי למקלט שלך.אף פעם לא הייתי בית.