בפעם הראשונה שבאתי הייתי בהלם מהתאונה.לא זכרתי כלום.רק שנגמר הכל התעוררתי.
הוא אמר לאבא שלי שהוא חושב ששברתי גם את היד ושכדאי לקחת אותי לבית חולים.היה כבר מאוחר.חושך בחוץ.אבא שלי קילל.לא היה לו כוח.
הסתכלתי על היד שלי,היא הייתה נפוחה וכחולה וסגולה.היא כאבה מאוד."זה בסדר אבא,זה יכול לחכות למחר.אני אסתדר".
הוא הסתכל עליי."היד שלה שבורה.בוודאות.ולא שבר יפה.היא צריכה ללכת לשניידר.עכשיו".הוא היה נחמד אליי.הסתכלתי על אבא שלי.הוא היה עייף."אני בסדר אבא.נחזור הביתה."
חזרנו.אמא שלי כעסה.לא הצלחתי להתפשט.החולצה שלי הייתה מלאה דם עוד מהתאונה.היא עזרה לי והתביישתי.היא שמה לי חולצה של אחותי שיהיה לי יותר קל.היד שלי כאבה.אבל סתמתי.הלכתי לישון. אמא שלי שמה כרית ליד.זה לא עזר לי כל כך.בכיתי בשקט.חיכיתי לבוקר.לפני שאמא שלי הלכה לישון היא עברה אצלי בחדר.היא ניגשה אליי וראתה שאני בוכה. אחרי רבע עשה כבר היינו באוטו בדרך לשניידר.שבר שצריך ניתוח.
כמה ימים אחר כך חזרנו לרופא שיניים להמשך טיפול.
"מה שלום היד שלך?" בסדר.עניתי.היה לי גבס.זה לא היה נורא כל כך.
"והפריחה שיש לך על הגוף,מה זה?" זה מאז שאני קטנה.אמא שלי לא זוכרת ממתי בדיוק. "והם לא לקחו אותך לבדוק?" כן.נתנו לי כמה משחות.זה לא עזר וזהו.
"הבנתי."
"תמר,זאת סבטלנה.היא תעזור לי איתך".