מחשבות

פעם ראשונה בחיים ביצעתי החייאה היום.

שהמנהל שלי שאל אותי מה הרקע הרפואי שלי,עניתי בחיוך "אני אמא לארבעה ילדים ". רוב הזמן זה הספיק.

היום לא.

היא מתה.

אני עוד מעכלת.

הגופה שלה שכבה בחדר עם הפקס והמכונת צילום על הרצפה.מכוסה בסדין צבעוני של הקופה והנעל שלה עוד מבצבצת.לקח לי זמן אבל התכופפתי וכיסיתי גם את הנעל.

להודיע למשפחה.

לחכות למשטרה.

לקרוא לפינוי.

לראות את השבריריות של החיים מול העיניים.

אני רגילה לזה.

אבל כל פעם מחדש זה כאפה מצלצלת.

הלוויה מחר.

יום קשוח.