הגעתי באיחור.כאילו ,לא בדיוק.הוא לא היה מדוייק וזה עצבן אותי.מה הבעיה לכתוב שעה ספיציפית?! אז בכוונה לקחתי את הזמן.הוא שאל כל כמה זמן מתי אני מגיעה כבר וכל מה שרציתי זה להוציא לשון ואצבע אמצעית.לא המוד הכי טוב לסשן ראשון. הגעתי.ופתאום הם כאילו נהיו אדישים שאני בכלל שם.הדיסוננס בין זה לבין "תעלי על מונית כי אנחנו מחכים לך" הוא גדול יחסית.אני מסתכלת עליו לא בטוחה מה אני אמורה לעשות.הוא בפלאפון.היא הלכה לשירותים.הספר שהוא הביא לי אצלי ביד.אני ניגשת קרוב לג'קוזי בשביל האור ופשוט להתחיל לקרוא כי אני והאגו שלי ,לא נשאל כלום. "תמר,בואי לפה.תניחי את הספר.תתפשטי". לפחות השגתי את התשומת לב שלו.אני מתפשטת בלי גינונים.רק להיות על הברכיים.זה כל מה שמעניין אותי.להפסיק לחשוב.להפסיק לנתח.להפסיק לחשב. "שבי על הברכיים ". סופסוף.זהו.אני משפילה מבט. "תסתכלי עליי.". קשה לי.אני מסתכלת ומורידה חזרה.היא ניגשת מאחוריי ואוספת את השיער שלי לצמה שאח"כ מתחברת לוו אנאלי ומכריחה אותי להישיר מבט. אני לא אוהבת את זה.
הרבה קרה אחר כך.
אבל חסר לי זה בעיקר.הרגע הזה.שאני על הברכיים והמוח שקט.ואני מעבירה חלק ממני הלאה.מישהו לוקח ממני.ואני יכולה רגע פשוט לנשום.ורק להיות.