אני יושבת מולה ואין לי כוח.
"תספרי לי."
אני כבר לא יודעת איפה להתחיל.אני מספרת הכל.המיון הפסיכיאטרי.היישוב סכסוך.הגישור.העורך דין.הבדסמ.
"את מבינה למה את לא מצליחה בבדסמ?" לא.אני לא מבינה.אני כל כך רוצה.אני כל כך צריכה.
"כי זה כאילו מישהו מכוון לך אקדח לרקה.כל הזמן. אז איך תצליחי להגיע למיקום שלך? לשקט שלך? את בהישרדות.הכל ירגיש קטן עלייך כי פיזית, טכנית, את פועלת על פול גז כל הזמן.כדי לשרוד. זה מסביר למה את צריכה גם את הכי קיצוני שיש,כי משהו צריך להשתוות למה שקורה במציאות שלך."
אני חנוקה.אני מרגישה כאילו אני לא אתגרש בחיים.כל המערכות דואגות לו כי אני מסתדרת וזה רק אם אני אטבע, מישהו יסתכל עליי.
"מה את צריכה עכשיו?"
אני צריכה שמישהו יגיד לי שיהיה בסדר.
"יהיה בסדר תמר.ואני לא סתם אומרת.את נלחמת.הוצאת רשיון נהיגה.את נלחמת בפוסט טראומה שלך ולומדת להגיד לא,לומדת לבקש את מה שאת רוצה.את תהיי בסדר.אני מבטיחה לך."