אחרי שעובר מספיק זמן אני שוכחת. שוכחת איך זה מרגיש,מה זה נותן לי. למה אני פה בכלל.מה מצאתי פה אי אז לפני שנה שהעולם התהפך עליי. היום העולם שלי עדיין הפוך אבל הדרך ברורה.יש מסלול. מתחילה מהתחלה.מנסה לראות אם זה עדיין מתאים לי. אוספת את כל השקרים שקיבלתי בדרך,חצאי אמיתות,מילים ריקות מתוכן.כבר לא מאמינה לאף אחד ושום דבר. כמה קל זה להסיר אחריות.כמה קל זה לבקש.לדרוש. בשם השליטה הכל מותר והרשות נתונה. הייתי בטוחה. הרגשתי בטוחה. ובסוף,בסוף כלום לא נשאר. אני כבר רגילה.
כמה הודעות שזורמות יוצרות מפגש ראשון ואז שני ושם זה נגמר.קשה לי.קשה לי להגיד מה אני רוצה.מה אני מצפה.מה חסר לי.מרגישה יותר ויותר בשליטה על כל הסיטואציה מה שגורם להכל להתחרבש.מתנתקת.
מנסה לחזור לעולם הונילי.אסון נוראי. לא מסוגלת. לא עושה לי כלום.
מרגישה מקולקלת.לא כאן ולא שם.וחסרה.חסרה מאוד.נטולת אויר.נטולת אנרגיה.נטולת מהות.
באמצע,החיים עצמם.זאת פותחת את הראש,לשניה יש הפה והגפיים,זה לא רוצה ללכת לבית ספר כל יום שני, וטרוריסטית אחת בת כמעט שלוש שיכלה ללמד את דעאש על שבירת שבויים.ובין הכל, הכביסות,הגישור, להבין איך לממן עורך דין,ההורים שלו נהיים מעורבים בתהליך ויהיו חלק מהסכם הגירושים.מרגישה שכולם בתחתונים שלי ואני תמיד זאת שנדפקת.ונמאס לי.
ויש טוב.יש טוב בחיים שלי.חברים וחברות טובים. כאלה שבאמת אפשר לסמוך עליהם.הילדים מאושרים. יש להם יציבות.יש לי בייביסיטר ששווה זהב. ובסך הכל אני בריאה והם בריאים.וזה המון.ומדי פעם אני אפילו מגיעה לתחתית סל הכביסה.
אז למה אני לא יכולה להסתפק בזה? למה אני חושבת שמגיע לי יותר? שזה אפשרי בכלל.
למה אני מרגישה חנוקה וצמאה לאויר שאני לא מצליחה להשיג.