פרצתי גבול.אני מתרגשת.פרצתי כמה האמת.
אני מספרת לה על אתמול.כמה קושי מנטלי היה לי מולו.כמה התאפקתי.ובסוף, נאבקתי.פיזית.נלחמתי.נשכתי אותו.
"קשה לך הבדסמ עם הרוך.אבל לפני כמה חודשים היית מסוגלת? "
"אני תוהה לעצמי מה הביצה ומה התרנגולת? אם היית פוגשת אותו לפני כמה חודשים אולי דברים היו נראים אחרת בבדסמ שלך"
לפני כמה חודשים הייתי בורחת.יש לי סימנים על הגב,אני מחייכת.זה לא היה רק רוך.אבל זה היה הרוב. ולא ברחתי.
"אם יש לך מילים,נכון? יש לך את הרמזור,למה את לא משתמשת במילים? את הרי אדם של מילים בסוף"
כי זה שונה.כתיבה מול דיבור.ואם אני אגיד,אז הוא יקשיב לי.ויש בי צד שרוצה שהוא לא יקשיב לי.
"אז את הנשלטת,אבל הכוח בעצם נמצא אצלך. ניסית פעם להיות בצד השני? חשבת על זה?". אני לא יכולה.אני לא מסוגלת.אני לא רוצה.
"עברת חתיכת דרך מאז שהתחלת את הטיפול. את נלחמת.אבל רק כשאת מגיעה לקצה. את אדם של קצוות.מה קורה איתך בכל הזמן הזה של האפור באמצע?"
אני סופגת.