מחשבות

התעלפתי במשרד.לא הרגשתי טוב בבוקר,ידעתי שאני לא מרגישה טוב,אבל לא יכולתי לא לבוא לעבודה. זה התחיל בתחושת בחילה,קשה לי לבלוע,הפה שלי פתוח כל הזמן בשביל אויר.את הקפה לא הייתי מסוגלת לשתות.עשיתי מה שדחוף.לקח לי נצח יותר מהרגיל.ואז סחרחורות ורעידות.אני קמה מהשולחן לחפש את האחות, מוצאת אותה במטבח.היא שולחת אותי לחדר,היא באה עוד רגע.אני עושה צעד אחד ונוזלת לריצפה.היו לי כמה שניות של שקט שחור ואז הייתי אבל לא יכולתי להגיב.העבירו אותי למיטה בחדר של הרופאה.עצמתי עיניים.האחיות מדברות מעליי ואני לא יכולה להגיב.אני שומעת מיון ואמבולנס ומתעוררת.מנסה להוציא לא עם הראש.קיבלתי נוזלים ותשובה חיובית לסטרפטוקוק.אני אומרת שאני רוצה הביתה.באה לרדת מהמיטה ונוזלת לרצפה שוב.הגוף שלי לא איתי.יש לו גבולות מסתבר.אחרי עוד מנוחה אני שוב מתעקשת.רק תנו לי לישון וזה יעבור.אני מצליחה לצאת מהמרפאה,שני צעדים ונתקעת בעמוד לא קשור ונופלת.אח"כ אף אחד כבר לא הקשיב לי.ואני כבר לא הייתי מסוגלת.לקחו אותי הביתה.אני שומעת אותן מאפסות את הבלאגן שהילדים הספיקו לעשות בבוקר. ומרגישה בושה גדולה.אני עוצמת עיניים לחושך שוב. הן מעירות אותי כדי לשאול למי להתקשר.ואין לי תשובה. המשפחה שלי שעתיים נסיעה ממני.אני לבד.יש לי חברות אבל זה לא אותו דבר.הבעלים של כולן מגוייסים.או בדיוק חזרו או תכף חוזרים שוב. ואני לבד. הן מתקשרות לחמותי.היא תיקח את הילדים.את תנוחי.נבוא לבדוק אותך.אם החום עולה ניקח אותך למיון.הצלחתי לבלוע כדורים והחום יורד.אני במיטה.בבית שלי.לבד.חולה.אין חושך כי הדליקו את האור ואין לי כוח לכבות.אבל הפכתי לקלישאה בכל זאת.ומשהו בי קצת נשבר.