אף אחד לא אומר לך מה לעשות עם המגנטים על המקרר. אף אחד לא אומר לך מה לעשות כשהם קיבלו מכה והם צועקים "אבא" ולך בא לצעוק עליהם חזרה כוסאומו אבא שלכם. אף אחד לא אומר לך מה לעשות בסוף הערב כשאת גמורה מעייפות אבל עכשיו התור של הבית. אף אחד לא אומר לך "עזבי,כלים עליי". אף אחד לא אומר לך שהוא יחטוף סיבוב ויחליט לוותר עליהם לגמרי.אף אחד לא אומר לך "תזדייני,זה חשוב." אף אחד לא אומר לך כמה קשה זה הולך להיות.אף אחד לא אומר לך כמה תסכול ועצב וחסרת אונים את הולכת להרגיש.אף אחד לא אומר לך שלפעמים את תתהי אם הכל באמת יהיה שווה את זה. אף אחד לא אומר לך שזה כל כך בודד.אף אחד לא אומר לך שתסתכלי על הילדים שלך ותתפללי שאת לא דופקת אותם בטירוף.אף אחד לא אומר לך מה נכון ומה לא נכון.אף אחד לא אומר לך שאת תסעי איתם באוטו ותחשבי מה קורה אם אני עושה תאונה.איך אני מתפצלת לארבע.אף אחד לא אומר לך שזאת תמיד תהיי את.רק את.להכל.כל הזמן.אף אחד לא אומר לך איך משגיחים על ארבעה קטנים לבד בבריכה.אף אחד לא אומר לך מה לעשות כשהבת שלך מפתחת כאבי בטן פסיכוסומטים.אף אחד לא אומר לך שזה קשה כל כך לא לשנוא תוך כדי התהליך.אף אחד לא אומר לך שכל מה שתייחלי לו זה להרגיש כלפיו אדישות. אף אחד לא אומר לך מה לענות כשהבן שלך שואל "למה אבא לא רוצה לבוא לבקר אותנו?" .אף אחד לא אומר לך מה לענות כשהקטנה שואלת "יש לי אבא?" . אף אחד לא אומר לך שהלב שלך יכול להתרסק כל כך הרבה פעמים ועדיין לפעום.אף אחד לא אומר לך שזאת אשמתך.
אף אחד לא אומר לך כלום.
חוץ ממך.וזה מה שיש.