מחשבות

אני אוספת אותך בחשש מהתחנה.כל הדרך אני תוהה לעצמי איך תתנהג ומה יהיה ואיזה "אתה" אני הולכת לפגוש.נכנסת,פעם ראשונה שאתה רואה אותי נוהגת. אתה שואל אותי אם נוח לי בכיסא,אני עונה שמישהו הגביה את המושב ואני לא מצליחה להוריד אותו למטה.אתה מסביר לי איך.שם אוזניות.מתיישב ישיבה מזרחית במושב לידי ושותק.אני מאותת ומתחילה נסיעה.אחרי חמש דקות אתה עוצם עיניים ומתחיל מדיטציה.שתקנו כל הדרך.אני שרה עם הרדיו ואתה בשלך.הגענו.אני תוהה אם אחרי שתקרא את ההסכם והכל יוסבר אם בכלל תרצה שאני אקפיץ אותך הביתה. אתה אומר לי שאני ארוקן לך את החשבון בנק.אני עונה שאני במינוס.ואני מגדלת את הילדים ששנינו הבאנו.אני מסבירה שעשית בחירה ושזאת התוצאה.והמחיר שלך אפילו קטן יותר ממה שאתה חושב.אתה יוצא לעשן. המגשרת אומרת שאני אקח בחשבון שלא בטוח יאשרו את ההסכם בבית משפט.אם יחשבו שאתה לא כשיר לחתום,השופט לא יאשר.אני עונה לה שאני אחצה את הגשר שנגיע אליו.אתה חוזר."בואו נסיים עם זה כבר.אני אחתום.תקחי מה שאת רוצה.אני יודע מה הדרך שלי.ואני פורח בקצה".אנחנו חותמים על ההסכם. אני עוברת פעמיים לראות שלא פוספסה שום חתימה והכל באמת בסדר.אנחנו נפרדים מהמגשרת בחיבוק כל אחד בתורו.אני נושמת.לקחת אותך? אני שואלת."כן." אתה עולה לאוטו.האוזניות עליך ואנחנו מתחילים לנסוע.באמצע אתה מוריד אותם ומתחיל לבכות.אני ממשיכה לנהוג.לא עוצרת את המוזיקה שלי.אתה תהיה בסדר.אני אומרת לך.אתה שואל על הילדים ואני עונה. "אני לא אהיה אבא טוב תמרי.אני בקושי מכיל את עצמי.אני לא יכול להכיל אותם." אני עונה שאני משאירה לך פתח.אני לא מתנכרת.אני לא אגרום להם להתנכר אליך.אתה תמיד תהיה אבא שלהם.אני לא יכולה לקחת את זה ממך.ואז אני מבינה.אני עדיין אוהבת אותך.לא בצורה רומנטית.לא מתוך משיכה.מין אהבה כזאת,אולי קצת כמו אמא.במובן מסויים.אנחנו ממשיכים לדבר.אתה שואל אותי אם אני לחוצה בזמן ואם אני רוצה לשבת איתך לאכול משהו,אני מסכימה.אנחנו נוסעים למקום של שייקים שאתה מאוד אוהב.שנינו אומרים למוכר להמציא לנו מה שהוא רוצה.אנחנו יושבים,מדברים בנחת.נפרדנו בחיבוק.הכל כל כך אפור.חתמת בסוף.עכשיו בית משפט ואז בית דין רבני וסיימנו. סאגה אחת לפחות.אני נושמת עמוק.ונוסעת לים.