הוא הגיע לפני שנתיים.נער בן 16.5.גבוה,גמלוני,עוד לא יודע איך לסחוב את הגוף שלו כמו שצריך.ההורים שלו התגרשו.אמא שלו עשתה רילוקיישן והתחתנה עם גבר שפחות הסתדר עם מתבגר בבית.אבא שלו היה עסוק בלנהל קריירה מרשימה והוא לא מצא את עצמו בשום מסגרת.אז הוא הגיע לפה.הוא החליף אותך בעבודה . "כל השבורים מגיעים לשם".אמרת שהוא מזכיר לך אותך.גם לי הוא תמיד הזכיר אותך.הייתי רואה אותו עם המדי עבודה חושבת לשניה אחת שזה אתה והלב שלי היה דופק מהר מדי.הוא היה נער אבוד שחיפש מקום לקרוא לו בית.כולם חשבו שהוא מצא.שהסתדר. שהנה.יש פתרון.והוא מעולה.מצויין אפילו. אני תמיד אומרת שאף אחד לא יודע מה קורה כשהדלת נסגרת. שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה באמת. וכולנו אלופים בלשים מסיכות. הוא טיפס למקום הכי גבוה שיש וקפץ. נשאר כתם של דם על הכביש מתחת.זה מה שנשאר. אני רואה את ההודעה שתי דקות לפני שאני מגיעה. חיכיתי שבועיים לערב הזה ועכשיו זה. אני תוהה לשתי דקות אם מישהו יספר לך.ומי.ואיך תגיב.ואיך זה ישפיע. הערב שלי מתחיל ומדי פעם יש לי הבלחות.הנער הזה מת.הנער הזה מת.הנער הזה מת.ואני משתדלת להיות ברגע.ואני לא רוצה לתקשר את זה כי אני לא בטוחה בכלל איך אני מרגישה.מה אני מרגישה.מה אני חושבת. הנער הזה מת.הנער הזה מת.הנער הזה מת. אתה מתקשר אליי למחרת אחרי צהריים.בוכה.אתה לא מבין.אני שואלת אם אתה רוצה ללכת להלוויה.אני אקח ואחזיר אותך אם תרצה.אתה בוחר שלא.אתה מקלל אותו ,אומר שהוא אדיוט.ואתה לא מפסיק לבכות. אני מרגיעה אותך דרך הטלפון.מבקשת מחבר שיתקשר אליך שתוכל לעכל ולעבד עוד.הנער הזה מת.הוא היה יכול להיות אתה.בקלות.אני נושמת.אתה חי.אתה קיים. הנער הזה מת.הנער הזה מת.הנער הזה מת.