אני מפחדת.אני מפחדת כי אני רוצה לברוח.אני מרגישה את זה.את התירוצים והסיבות וכל הלמה לא שרצים לי בראש,בלב,בבטן.את כל המילים הרעות,את כל המחשבות,כל המעשים שמוכיחים שבסוף זה לא יהיה באמת.כבר קיבלתי הודעות,כבר עשו לי שיחות, כבר הייתי שם. ונפלתי.כל פעם מחדש.כמעט כל פעם אני עזבתי את היד ראשונה.כי זה יותר קל ככה.הכי קלאסי שיש.כי חיים שלמים לא טועים.אני אלופה בבריחות. אני לא רוצה להיות.אבל אני לגמרי כזאת.
הוא מחבק אותי ומנשק אותי.אני מתחבקת ומתנשקת. אני מעיזה.אני מנסה.זה קשה לי.זה קשה לי יותר מכל כאב פיזי שאי פעם חוויתי.זה מפחיד אותי יותר מכל דבר אחר.זה ההכי להעיז שלי.ואני מפחדת.אבל אני שם.סנטר בתוך צוואר.בטן אל בטן.בלי לטפוח על הכתף.
הוא אומר שיש לו סבלנות.יש לו גם המון רגש.הוא כולו רגש אחד גדול מהלך בתוך דומיננטיות בצורה הכי נחמדה שיש.אני יכולה לצחוק איתו ולהיות אני בלי להיות הסאבית שאני.וזה מפחיד.השילוב מפחיד.
וככל שהוא יותר נחמד,ככל שהוא יותר טוב אליי,ככה החוסר ביטחון שלי בעצמי גדל.כי זה לא נראה לי הגיוני.אני לא מבינה למה.אני לא מצליחה להכיל את הטוב.אני לא רגילה לזה.זה נראה כל כך תלוש מהמציאות.למה שהוא ירצה בכלל.ולמה מגיע לי.ומי אני בכלל.ואני לא מבינה.אני לא מבינה.ואני לא רגילה לזה. ליחס כזה.לטוב כזה.והוא טוב.הוא אחד הטובים שיש. ואני מפחדת להרוס.
הנה אני, כולי שלך.עשה בי כרצונך.