היא אומרת שיש פתגם בערבית שאומר שאם לא דופקים בדלת,היא לא תיפתח.בשביל לזכות בלוטו, צריך קודם לקנות כרטיס...היא שואלת איך היא יכולה לעזור לי.היא רוצה לעזור לי.אני מסתכלת עליה.היא בת 60+- מטר חמישים וקצת,שוקלת אולי 40 קילו.מתוקתקת. מהנשים האלה שהזדקנו בחן.השיער שלה מוחלק בתספורת קארה עם פוני,האיפור מדוייק,הציפורניים עם פרנץ' קלאסי,ג'ינס עם נעלי עקב קטנים וחולצה עם צווארון גולף קצר עם שרוולים קצרים.היא הכי שונה ממני שיכול להיות.היא אומרת לי איך פעם גם החיים שלה היו אחרת,ושאני רק צריכה להאמין.ובסוף הכל יתהפך לטובה.ודברים מסתדרים."יש תקנונים תמר." היא באמת רוצה לעזור.היא אדם טוב.היא מספרת לי שהיא תמיד אהבה אותו ואיזה גבוה וחתיך הוא.ושאני אראה,הוא עוד יתאפס על עצמו.איזה אבא טוב הוא היה.היא ראתה אותו,מסתובב עם הבנות בעגלול,בזמן שאני הייתי בחושך שלי.אני צריכה לתת לו זמן להיות בחושך שלו.הוא תמיד ידע להקסים.את כולם. חיוך יפה עם שתי גומות.אני אומרת לה שאני לא יודעת איך היא יכולה לעזור לי.בכנות,אין לי מושג.בכלל לקבל עזרה גורם לעור שלי להתגרד ולנפש שלי להתקפל לתוך עצמה.היא הרגע הוסיפה עוד חצי טון לחצים ומתחים לסיר שהוא החיים שלי ומצפה ממני לעכל ולעבד הכל תוך שתי שניות.הפגישה מסתיימת כשהיא אומרת לי לחשוב על זה ולהחזיר לה תשובה.משם,היום שלי די הדרדר עד שהגיעה השעה לקחת את הילדים מהמסגרות.איכשהו מצאתי את עצמי אחראית על שבעה ילדים,גן שעשועים,ארוחת ערב ומקלחות. בגן שעשועים אני חותכת להם נקטרינות,הם משחקים "מישפחה" הגדול בא ואומר שהקטנה קראה לו "אבא" ,הוא מסתכל עליי עם חיוך מאוזן לאוזן "אבל אמא,ב"מישפחה" שלנו אז אני אבא שנשאר."