הוא אמר לי שהוא רוצה למות.שהוא לא אוהב את הגוף שלו.שצוחקים עליו בבית ספר.ושהוא רוצה למות.
"ומה ענית?"
היו לי 3 שניות לעכל ולא להתחיל לבכות לו מול הפנים. אמרתי לו שזאת הרגשה נוראית.שאני מצטערת שזה מה שהוא מרגיש.שאני יכולה לעזור לו עם להכניס אוכל יותר בריא הביתה,שאפשר שנעבוד על זה ביחד. אבל שגם אמא שמנה.והדודים שלו גם היו שמנים כשהם היו בגיל שלו,וכמו שיש ילד רזה או גבוה או נמוך אז יש ילדים שמנים.ומעבר לזה שהוא שמן,הוא גם יפה וחכם ומצחיק ויש לו לב טוב והוא חבר טוב.ואח טוב.וילד מדהים.
"איך הרגשת?"
הרגשתי חרא.הוא פאקינג בכיתה ב'.זה פשוט חרא. וזה גנטיקה בסוף.זאת אני.וזאת אני שמכינה את האוכל.וזאת אני בלי הכוחות שמגיע הזמן לארוחת ערב.זאת אני.זה עליי.
"ואיך את עם דימוי גוף? את אוהבת את עצמך? כשאת מסתכלת במראה ,את מרגישה סקסית?"
לא יודעת.אני חושבת שסקסיות זה סטייט אוף מיינד.הגוף שלי זה רק גוף.אני מבינה שלאחרים זה עם יותר משמעות.אבל אצלי,זה אחרת. זה כאילו אני קצת מנותקת ממנו.אם היה לי כפתור שהיה נותן לי גוף של אשלי גרהאם,כן,הייתי לוחצת. אבל אני לא מתעסקת באיך אני נראית.זה פשוט מה שזה.או שיימשכו אליי או שלא.אבל זה רק הגוף שלי.זה לא מה שמשנה לי בעצמי.יש דברים אחרים שהייתי רוצה לשנות הרבה לפני שאני משנה את הגוף.
"את חושבת שבגלל זה את לא גומרת?"
אני לא יודעת.לפעמים.אולי אני לא מחוברת אליו מספיק.אבל זה בעיקר שכשאני על הקצה אני עוצרת.אני מפחדת מהאיבוד שליטה.מהקולות,מהמיצים של הגוף שיוצאים ואני לא שולטת עליהם.
"את יודעת,אומרים שאורגזמה זה כמו מוות קטן,את סומכת עליו מספיק בשביל למות לרגע בידיים שלו?"