הגדול אירח חברה לישון.היא בת של חברה טובה שלי והם ביחד מגיל שנה.אנחנו תמיד צוחקות שאם כשהם יגדלו הם יהיו זוג,יש לנו תיעוד מתחילת הזוגיות אי אז בגיל שנה.היא ישנה אצלינו המון פעמים.זה כמו הבית השני שלה.אבל הפעם,פעם ראשונה היא ביקשה לחזור הביתה.שאלתי אותה למה והיא ענתה שאבא שלה סופסוף בבית (יצא לחמשוש מהמילואים) והיא מפחדת לפספס אותו,אמרתי לה שאבא שלה חוזר לצבא רק ביום ראשון,והיא לא תפספס אבל היא התעקשה.התקשרתי והוא בא לקחת אותה.אחרי שהיא הלכה הגדול התחיל לבכות.הוא מתגעגע לאבא שלו. אבא שלו לא בא.אבא שלו גם לא רוצה לבוא.ניסיתי להרגיע ולנחם,אבל זה לא עזר.המציאות כואבת.הוא נרדם בבכי של געגועים לאבא שנמצא שעה וחצי נסיעה ממנו ופשוט לא רוצה לבוא.
השכנה שלי,שהיא האישה המושלמת,החליפה ארונות חורף קיץ והחלטתי לקחת דוגמה.הוצאתי אחר כבוד את כל השקיות עם הבגדים מהארון למעלה,שפכתי הכל על הספה וחשכו עיניי.על מי אני עובדת?! זה ייקח לי נצח עכשיו למיין ולקפל הכל.ואז אמרתי רגע,אני לא אקפל הכל לארון שהוא לא הכי מסודר,אז רוקנתי לגמרי את הארון של הבנות ושפכתי על הספה.ואז התייאשתי לגמרי.אני ביום הרביעי של הקיפולים וסופסוף מסיימת.
נכנעתי לגדול והסכמתי לו לקנות אוגרים.זה לא החלק הנורא,החלק הנורא זה שהמוכרת בחנות לא ידעה להגיד לי מה המין של שני האוגרים.קוראים להם שוקו ומילקי.הם אצלינו כמה ימים ואני מרגישה שהריח כבר השתלט על הבית...אבל הוא מבסוט.קניתי לו את הספר כראמל.הוא קורא.ואני כל כך שמחה.וזמן המסך בבית הוא פחות משעה ביום.מרגישה גאה.
אנחנו בשבוע שאנחנו לא מדברים.בערך.הייתי צריכה לחשוב.פוסט קטן שנגע בדיוק במקום הרגיש נתן את החותמת על ההחלטה הסופית.אני תמיד הייתי לבד. אני טובה בלהיות לבד.אולי טובה מדי.למדתי לעשות הרבה דברים לבד.למדתי לבקש עזרה.למדתי לקחת זמן לעצמי.למדתי.נתתי לך המון וקיבלתי הרבה יותר חזרה. אבל בסופו של יום,אני מצד אחד ואתה בצד השני.וגם אם החבל הוא גומי והוא הכי גמיש בעולם,לנצח אתה תהיה שם ואני כאן.ואתה לא מגיע עד אליי.