הגדול שלי נכנס הביתה בטריקת דלת ועם האמירה האהובה עליו ועליי - "מחר אני לא הולך לבית ספר ולא אכפת לי כלום!!" אני נושמת עמוק מסתכלת עליו.הוא זורק כיסא לרצפה. אני שואלת אותו אם הוא רוצה לזרוק עוד משהו.הוא עובר ומפיל את כל הכיסאות. "אתה עדיין כועס?" הוא צועק שכן. אני נותנת לו דף אחרי דף שיקרע ויזרוק. הוא עדיין כועס. אני אומרת לו לצעוק הכי חזק שהוא יכול. הוא צורח.עוד,אני אומרת לו.תוציא. הוא מתעצבן כי הוא צרוד. וחם לו.ולמה הבית הזה תמיד חם. אני אומרת לו ללכת לחדר שלי,לעמוד מול המאוורר. הוא נרגע. אני שולחת אותו להתקלח. אחרי מקלחת ,אני שואלת אם הוא רעב. כן. מה הוא רוצה ממה שיש בבית. ואני מכינה לו. הוא רגוע. אני אומרת לו לאסוף ולהרים את כל הכיסאות והדפים. והוא מרים.מבקש סליחה. אני נותנת לו להיות מול המסך. ורק אח''כ,אנחנו מדברים מה בכלל היה. מה קרה היום בבית ספר. ואיך מחר יהיה אחרת.כי ראס בן אמו,אני לא מוותרת לו על ללכת לבית ספר.ומחר,הוא יילך כמו גדול.
השנייה קוראת לי מהשירותים.בכי וצרחות של לידה. אני יושבת מולה כמו בסקוואט.מחזיקה לה את הידיים. "תנשמי יפה שלי." כואב לי לראות אותה. הכאבי בטן קשים לה וזה מחרפן כי אין לי איך לעזור. זה לא אורך הרבה כל פעם,וזה לא תמיד בשירותים,אבל זה קשוח. היא בוכה וצורחת ואני מנסה להרגיע.אבל אין לי איך להקל.
השלישית החליטה להוציא את האוגר מהכלוב. "אמא ,רק את אננס כי הוא לא נושך.אבל אז נבהלתי והוא ברח".אני מקללת בלב ואנחנו מתחילים במבצע למצוא אותו ולהחזיר לכלוב,בזמן שהגדול צורח עליה שלא מוציאים בלי רשות והיא בוכה כי הוא צועק עליה והקטנה בוכה כי למה לא בעצם.בסוף אני אומרת לגדול,שהאוגר יחטוף התקף לב וימות אם הוא ימשיך לצעוק וזה משתיק אותו.הקטנה מתכופפת מתחת למיטה והאוגר מטפס לה על הגבס ואני תופסת אותו ומחזירה לכלוב.
צריך ארוחת ערב,מקלחות, הרדמות,כביסות,בית.
ואחכ כך אני.
אני חושבת עליך.עליי.באוטו.הרגליים שלי על התקרה של המכונית,הראש שלי מסתכל מהשמשה האחורית על הירח המלא.קשרת לי את הידיים עם החגורות והראש שלך בין הרגליים שלי.
אני על הספה,ליד הכביסה שאין לי כוח לקפל,מושיטה יד מתחת למכנסיים,אני רטובה.אני מתחילה לגעת ועוצרת.הרטיבות לא מפסיקה.אני הולכת ושמה טמפון. על מי אני עובדת.אני לא אגמור.כביסה בראבק.יאללה לשטוף ידיים ולהרתיח מים לקפה.אולי יום אחד זה יקרה.