אני מכופפת על המיטה.הוא רוצה להכאיב. פגעתי בו.למרות שבא לי לצעוק לו שזה אפילו לא משתווה לאיך שהוא פגע-פוגע בי. אבל אני סותמת. הוא מתחיל.זה לא חזק.אבל הוא משגע אותי בדגדגן תוך כדי וזה מחרפן אותי. אני בקושי מחזיקה.אני מסתובבת עליו וצועקת.אני לא יכולה!! או זה או זה. "מזוכיסטית בתחת שלי" . הוא צוחק עליי. הדם עולה לי לראש. באיזשהו שלב אני זורקת את החגורה לקיבינימט איפשהו.
הוא שואל אותי למה אני רוצה את הכאב.מה זה נותן לי.
אני מרגישה שחזרתי שנה וחצי אחורה.
אבל ממנו,אני לא מסוגלת לספוג כאב.
הוא מכאיב לי אחרת.הוא מכאיב לי בלב.
בסוף,כשאנחנו שוכבים רגע ומדברים,הוא יראה לי את התמונות שלי שהוא צילם תוך כדי שהוא מזיין אותי ואני בכלל לא שמתי לב.
אני מסתכלת עליו ופשוט רוצה לבכות.
אני עצובה.
עצובה וקשה לי.
מרגישה שלא בא לי כלום ושום דבר.
רק לעבור את הסופש.את שבוע הבא.
אני רוצה להתנתק.מהכל.