אני בעבודה, מטופלת נכנסת ואומרת לי "בוקר טוב תמר. את נראית נורא ". כיף פה אצלי בעבודה, אם מישהו שאל (:
אני גמורה.מרגישה נורא. שבוע שעבר הבת שלי עשתה ניתוח.היא בסדר אבל זה היה קשוח.ובודד. וקשה נורא. תוך כדי שהיא מתאוששת,בת השנתיים עם דלקת אוזניים וחום.שתיהן מתאוששות והולכות לגן ואז הגדול נהיה חולה. היום אני מרגישה איך אני מתפרקת.
הבית שלי הפוך.ברמת החמש סלי כביסה שצריך לקפל. שלישית ברח פיפי בלילה ב3 מיטות שונות בבית. מיטה אחת,זאת הספה. אז זה עוד 3 מכונות שצריך לעשות לא כולל הסל כביסה שחיכה להיכנס למכונה. אני חושבת שהפינה היחידה בבית שלי שמסודרת כרגע זה השירותים והמקלחת.
אני מרגישה שאני צפה בחוסר וודאות.
זה הסופש הפנוי שלי הסופש.ותכננתי תוכניות.בלעדיו.
וחיכיתי כל כך לסופש הזה.כל כך רוצה להנות,להיות תמר. לא אמא. לא חד הורית. לא מישהי שכל העולם על הכתפיים שלה .
כרגע,נראה לי שאני הולכת לדירה של חבר של אחי ופשוט לישון ולבכות כל הסופש.
נמאס לי מהלבד.
נמאס לי מהבדידות.
נמאס לי לסחוב את הכל.
נמאס לי לראות את כולם ולהרגיש שאף אחד לא רואה אותי.ולאף אחד לא באמת אכפת.
אני עייפה
אני עצובה
ואני רוצה שוקולד ואלכוהול.
וסושי.