מחשבות

סבתא שלי נפטרה היום.11 חודשים אחרי סבא שלי. היא הייתה בת 93 ורצתה למות מאז שהוא נפטר. הם היו ביחד מאז שהיא הייתה בת 18.

אהבתי את סבתא שלי מאוד.בניגוד לסבא שלי. 

סבתא שלי הייתה אישה חייכנית,מצחיקה,מוזיקאית מוכשרת.וניגנה בפסנתר ממש עד סוף חייה.היא כבר לא קראה את התווים,היא הייתה מנגנת מהזיכרון. היא הייתה אומרת שתמיד צריך למצוא סיבות לחייך. היא הייתה משחילה כל מיני ביטויים באידיש ביחד עם האנגלית,לפעמים מוסיפה גם גאלית,וכשלא רצתה שנבין, הייתה עוברת לצרפתית.

אני יושבת באוטו,בתחנת ריענון של כביש שש בדרך הביתה.מנסה לנשום. להבין אם זה עייפות ,היום המשוגע הזה. או כל הלחץ והמתח של התקופה האחרונה שהתנקז לרגע הזה . מישהי מבחוץ שואלת אם אני בסדר בתנועות שפתיים אני מהנהנת שכן. הדמעות יורדות. היא מתקרבת לאוטו,מסמנת לי להוריד את החלון. "את בטוחה?" כן כן,פשוט יום ארוך. " בעלי מאמן אישי" היא מצביעה על בעלה שמחייך אליי. אני עושה לו שלום עם היד ומחייכת חזרה. אני חושבת שאני קצת גדולה על בעלך,אני אומרת לגברת.זה פשוט היה יום ארוך.אני ממש בסדר.תודה על הדאגה. "אני שולחת לך כוחות ומאחלת שיהיה יותר טוב,ואם את צריכה משהו,אז נשמח לעזור". אני אומרת שוב תודה וסוגרת את החלון. אני מתרגלת נשימות,מוציאה סיגריה מהתיק ומעשנת. אני כמעט אף פעם לא מעשנת. אבל אבא שלי מעשן במצבי לחץ ומתח אז קניתי חבילה כדי שהוא יוכל לשנורר.הוא לא אוהב לקנות.הוא מפחד לחזור לסיגריות כמו פעם. אז הוא רק משנורר.

אני נרגעת.ויוצאת מהחניה. שמה מוזיקה בפול ווליום ונוסעת הביתה. חושבת על עצמי,על החיים. עליו. על פרידות וסיומים. 

יש משהו משחרר במוות.הוא סופי. האבל הוא נמשך אבל הוא לא הולך וחוזר הולך וחוזר. הוא ודאי.גמור.מוחלט.

היום בבוקר,בטיפול,לפני שידעתי שסבתא שלי נפטרה, הפסיכולגית אמרה שהתחלתי לבצע ניתוק רגשי. שאני כבר לא באותו מקום ברגש כלפיו ומשהו השתחרר. 

חזרתי להיות במוד הישרדותי עם כל מה שקורה עכשיו. ואני לא יכולה לסחוב יותר ממה שאני גם ככה סוחבת. ואם מישהו לא עוזר לי לסחוב, שלפחות לא יעמיס לי עוד. 

"אז נגמר נגמר?" היא שואלת.

כן. נגמר נגמר. 

כל כך הרבה סוגי פרידות.כל כך הרבה סופים.